כמה שאת לא בסדר
אמרת לי לא פעם, מדוע איני חושבת גם כמה שהדרך שלי לא נכונה?
למה עברי או האירועים שבו אמורים להוות הסבר (יש מי שיקרא לזה תירוץ- אתה למשל ) לאופן בו אני מתנהגת היום, לבחירות שאני עושה בהווה.
למה כל מי שקורא אותי מרחם עלי,
הם צריכים לדעת שאני לא כזו מסכנה .
שאני עושה הכול במודע
שאני פוגעת במודע, שאני מכאיבה במודע.
שאני לא תמימה כמו שאני נראת, שאני לא תמימה כמו שאני עושה את עצמי.
התחלנו לדבר לפני מספר חודשים אחרי לילות ארוכים ללא שינה.
לילה אחר לילה של שוטטות ללא תכלית באינטרנט, כשהראש מנתח כל העת את המצב בו אני נמצאת.
יושבת כל לילה על המחשב עד 4 בבוקר ושואלת את עצמי האם הדרך שלנו נכונה.
אם הבכי הפך לשגרה בשיחותינו המשותפות .
אם הכעס והאכזבה גרים שם
למה להמשיך כך? למה לא לעזוב אל השקט? עבור עצמי.
הדברים האחרונים שאמרת לי, בקרירות רוח כזו גדולה, בעיתוי שהרס לי את כל החג, השיגו את המטרה שלך, לא בא לי להחליף אתך יותר מילה, הצלחת באמת, אני יודעת שזה ישמח אותך, אותי פחות, הרבה פחות .
אני יכולה לדמות אתך סיטואציה מן המציאות,
ערב חג – בדרך חזרה ממסיבה, הייתי מבחינה ברכב הדומה לשלך נוסע אחרי במרחק בטוח.
אחרי פניה ימינה אורות הרכב יעלמו מן מהמראה.
אני אעצר בצד ואכבה את האורות.
הרכב יעקף אותי.
אני אמשיך בנסיעה ואבחין שהרכב עוצר בצד הדרך.
במבט חטוף אני אראה שזה אכן אתה ושוב אעצור בצד.
שוב תחל בנסיעה, תעקוף אותי ותעצור בסוף הרחוב.
אני אסע לקצה הרחוב ואעמוד במקביל אליך .
נחליף מבטים מבעד לחלון במשך כמה שניות עד שרכב יגיע מאחור ויבקש לעבור.
התקדמתי לרחוב הסמוך ועצרתי בצד.
אני אראה במראה האחורית שאתה תשאר לעמוד במקום ותמתין .
גם אני עומדת במקום וממתינה.
אצפה שתתקדם עד אלי ותעצור בצד.
דקות ארוכות יחלפו. אני אשלח סמס – "תחנה לידי או סע…"
"בשביל מה?" תשאל .
"אז למה עצרת?" אני אשיב בשאלה.
אתה תתקדם ותחנה .
נשאר כל אחד ברכבו עוד מספר דקות.
ולבסוף אני אצא מהרכב ואתיישב על גדר אבן סמוכה, ממתינה שתצטרף אלי.
תצא מהרכב.
המראה מוכר.
תגיד שקר לך בחוץ ותחזור .
הקול יהיה לי מוכר.
אני אכנס ואתיישב לידך .
הריח יהיה לי מוכר.
שתיקה.
מוכרת.
אני טובה בשתיקות כשאני יודעת שהשיחה לא תוביל למקומות טובים.
אתה לאורך כל ההתחלה ביננו ביקשת שאפסיק לשתוק.
בכל פעם שאמרת לי לדבר אני עוד יותר נסגרתי.
אולי תבין את זה כבר?!
לכעוס על מי ששותק לא יגרום לו לדבר – הוא פשוט יסתגר בתוך עצמו עמוק יותר.
אמרת שמלבדי, הנשים שלידך מעולם לא התעלמו מהצרכים שלך .
אבל במריבות שלנו, כשהגיע הבכי, אתה אף פעם היית שם.
היית ועמוק בתוך עצמך בלבד, אני מנסה להבין למה אני מגיעה למקומות שכאלה.
ערב חג הראש שלי לא חושב על דברים אחרים, מתמקד במריבה שנוצרה.
שואלת את עצמי שוב ושוב מה ניסיתי לפתור פה, הרי המצב לא היה צריך להתדרדר כך מלכתחילה.
על מה נלחמים?
בזמנים הראשונים להיכרותנו העברת אך ורק ביקורת על ההתנהלות שלי לגבי הרבה דברים, שתקתי ותמיד המשכת לפגע, להעביר את הביקורת, לא לנסות להבין, לא לנסות לקבל את הצד השני, רק אותך, בלי לבוא לקראת בלי אכפתיות אמיתית בלי שיזיז לך בכלל אם מישהו נפגע, בלי לשנות כלום ביוזמתך, לשמח אותך, אבל מה איתי? מה עם השמחה שלי?
זו הייתה תבנית קבועה בהתנהגות שלך.
ויכוחים ואי הבנות כבר בשלב מוקדם הביאו אותי תמיד לדמעות .
וכך גם היה הפעם.
באחד הלילות לאחר אחת המריבות ישבתי, בכיתי התפללתי שתבין משהו ותפסיק להכאיב לי .
לא עשית לי שום טובה בכך שנאותת לשוחח ולא ראיתי שום סיבה שתתעקש כמה אני כל הזמן צריכה להבין רק אותך ואת העיסוקים שלך, בלי לחשב על מה שעובר עלי, בלי לקחת לתשומת לבך את הימים הלא פשוטים שהם גם מנת חלקי.
את חכמה ויפה ועובדת בעבודה נהדרת, משפחתה תומכת ובשעות הפנאי יש לך תחביב שבו את מצטיינת ובכל זאת
ביקשת שוב ושוב דבר אחד, את היחידי שאני לא יכולה לתת לך בשלב כזה לא יכולת להגיע למקום אחר ביננו .
מניסיון העבר, גרוע עוד יותר כשהצד השני מתעקש ולא מוכן לכבד ולהקשיב לרצון שלי .
אני לא זוכרת כמה זמן הבכי נמשך עד שנשברתי .
במקום שתכנס ונתחבק חיבוק מנחם.
כבר הפסקתי לחלום על זה ..
אחרי ההבטחה שלך שזה יקרה עוד האמנתי, אבל שקרת,
ניסיתי לצאת מהתבנית. ניסיתי להחזיק לבוא לקראת משהו שהאמנתי בו בלב שלם,
ובכל פעם שיצאתי מהתבנית קצת יותר, היה לי עוד יותר קשה ואתה מצפה שאני אמחק הכל … לא להיות בתוך הרצונות שלי, שקל לי להתעלם מהם, כאילו כלום לא קרה, אולי מבחינתך, זה לא אומר שזה מה שאני מרגישה .
"תגידי לי לקראת מה את מוכנה לבוא " אמרת לי באחת השיחות האחרונות שלנו .
אז אמרתי,
ורציתי לחבק אותך,
ורציתי שתגיד שהכול נראה לי שחור עכשיו אבל זה יעבור,
אבל שאלת סתם,
והיית אדיש.
ולא הראית אנושיות .
ולא אמרת מילה אחת טובה.
בקשת שאני אפתח בפנייך בנושא היחיד שלא יכולתי,
אני לא יכולה להיפתח בפני רוב האנשים, אבל לידך נאטמתי.
שאלת למה. מה מפחיד אותי בלענות?
אני באמת לא יודעת.
הראש מלא במחשבות וכלום לא יוצא החוצה.
מילה פה, משפט שם.
לרוב כזה שמסתיים בסימן שאלה ע"מ שהצד השני ימלא את החלל הריק שאני משאירה בשתיקתי.
אמרת לי שתמיד אשאר לבד אם הגישה שלי לא תשתנה .
שלהיות בגישה הזו לא נקרא לחיות. אפילו לא לשרוד
זה סתם להעביר את החיים.
"אז למה לחיות בכלל?" שאלת "בשביל ללכת לעבודה וחלומות על אהבה?"
שאלה טובה.
תסלח לי אבל החיים שלי הם קצת יותר מזה.
אני יודעת שאני נותנת.
שאני לא חיה רק בשביל עצמי.
יגידו לך את זה העובדים שאני מכוונת ומדריכה בעבודה,
יגידו לך את זה המפקדים שהיו לי בצבא,
יגידו לך את זה האנשים שעבדו איתי בצוות שהצלנו חיים,
יגידו לך את זה החברים הבודדים שהכנסתי לחיי,
אני נותנת ונותנת אבל למה ברגע שאני לא יכולה לתת ישיר משהו אחד אני הופכת לכזו בלתי נסבלת?
אני חושבת שאתה טועה,
אני חושבת שעדיין אין לך פרופורציה מה זה בלתי נסבל,
יבוא היום בו תבין למה אני נוהגת כפי שאני נוהגת,
שאפשר היה להתנהל מבחינתך קצת פחות בכוח,
הדבר היחידי שלא יכולתי לתת לך פוצץ את הכל למרות מה שהסברתי וטענת שאתה מבין, בכל זאת לא …
אמרת שאני סגורה ומתגוננת.
לא למדתי לא להיפגע, לבנות חומה, שמצידה השני לא נותנת להיפתח ולחיות, אני לוקחת סיכונים, לאהוב ולהתאכזב.
אף אחד לא צריך לקחת ממני דוגמה.
זה יותר מידי קיצוני אצלי, אי אפשר לקחת את זה כשיעור לחיים.
אמרת שאני מודעת לזה שאני פוגעת.
אני לא מקבלת את זה.
אני לא פוגעת
באף אחד במכוון ושלא במכוון.
הדרך שלך מובילה אותי לעצב, לא הייתי מסוגלת אחרי השיחה ההיא להירדם כל הלילה. גם לא הלילה הזה…
נבהלתי שהתחלתי לערער בתחושה הזו – במחשבות שחלפו בי שאולי אתה צודק .
אבל אתה לא. אני לא אדם רע, אני לא אדם פוגע, אני לא ולא תשכנע אותי אחרת.
הדרך שלי פחדנית, אמרת לי בשיחה פעם אחת וחשבתי שאתה מצטער שזה נאמר.
ואחרי דקה אמרת את זה שוב.
כמה שאני לא בסדר …
טוב לך שאלה המילים האחרונות שיחלפו בראשי בכל פעם שאחשוב עליך?
תגובות (0)