יומנו של פסיכי

וואו. תמשיך אני רוצה לשמוע את ההמשך. כואב לי לקרוא את זה אני לגמרי מבינה מה זה יכול לעשות לבן אדם לעבור חיים כאלו..

ראשית, ליצן-חובל, ברוך הבא לאתר.
אתה מוזמן להגיב על סיפוריהם של אחרים, וכך נכיר אותך יותר. כתוצאה מכך, תזכה ליותר צפיות, ואולי גם לתגובות.

שנית,
למרות שהסיפור קצר, הוא נותן תחושה לא נוחה, פיזית בעין. פסקה אחת ארוכה, וכמעט ללא פיסוק.
קרא בקול את מה שכתבת. בכל מקום שבו נעצר שטף הקריאה, ולא משנה הסיבה, יש להוסיף סימן פיסוק.
משפט תקני מכיל נושא אחד בלבד, רעיון אחד בלבד. בין שני משפטים שמכילים רעיונות שאינם קשורים זה לזה, יש לרדת שורה. המלצה- שורה רווח.

שלישית,
הביטוי "חחחחחחחחח" אינו תקין. מדובר פה בסיפור, לא בשיחת ווצאפ בין שתי ילדות. אם מדובר במשהו הומוריסטי, ניתן להסתפק בשלוש אותיות.
"האבדל" – נדמה לי שהכוונה 'ההבדל'. אם לא, לא הבנתי את הביטוי.
"היו מתעלמים [ממני]" – את תוכן הסוגריים הרבועים – להוסיף.
"שאני חי(י)" – את תוכן הסוגריים העגולים – להשמיט.
"לילד הקטן בן (6)[השש]" – ספרות שמורות למספרים סדרתיים כמו שנת 2020 או תקלה 404. מספרים יש לכתוב במילים. נוסף לכך- ה"א הידיעה.
"לחם עם עובד" – אולי "לחם ועבודה"? או שהלחם הוא תוצרת 'עם-עובד' (מתוייג עם מקף)?
"תאף" – 'את האף'. ואם מדובר בציטוט של דמות עילגת – ת'אף.
"שתינו היינו" – "שנינו", בלשון זכר.
"מהבתי ספר" – "מבתי הספר". ה"א הידיעה מיידעת תמיד את השניה מבין צמד מילים.

רביעית,
יש כאן הקדמה לסיפור. עדיין לא סיפור ממש. אשה טובה החליטה לעזור לילד מסכן, ובשלב מסויים החליטה להפסיק לעזור. היא ממילא לא חייבת כלום לאותו נער אשפתות.
הילד המאומץ לועג לנער האשפתות, כפי שכל ילד נורמלי בגילו היה עושה. נו אז?
אולי הפרק הבא יתניע את העלילה. כהקדמה זה בסדר.

חמישית,
מטרתה של ביקורת בונה היא לסייע לכותב להשתפר בכתיבתו. מחכה לסיפורים נוספים פרי עטך, ולהמשך זה הנוכחי.

שישית,
אני לא גזען, אני שונא את כולם.