המחסום

כולם מאמינים בי חוץ מאני עצמי,
אומרים שאני המחסום היחידי שלי.
הם לא מבינים שלא אני חוסמת את הדרך, זה הוא.

אני מנסה להסביר להם שאני לא מצליחה אחרת, שלא משנה כמה אתבלט ואצטיין, תמיד יהיה את הקול הזה בראש, שיגיע בצורת מועקה, שיזכיר לי שהכל זמני, שיתן לי דוגמאות לכך שחוסר ביטחון והתבודדות זה חלק בלתי נפרד ממי שאני.

שאם אני מוצאת משמעות וסיפוק במקום מסויים זה רק עניין של זמן עד שזה יגווע ואני אחזור להיות לבד. אחרי הרבה שנים שנתתי לקול הזה להאפיל על חיי, להשתלט עליי ולהוביל אותי, התלקח בי הרצון להילחם, להיאבק ולהוכיח לקול ובעיקר לעצמי שאני יכולה אחרת, שאני יכולה לנצח.

והמאבק הוא יום יומי, כל יום מחדש. לרוב אני מצליחה, באמת מצליחה להשתיק את הקול, להעמיד פנים ולחייך, חיוך שמי שלא יתמקד בעיניים יכול לחשוב שהוא טהור, אמיתי. ואני פועלת על אוטומט, מנסה להתעמק בקולות של אנשים ולא בקול שאצלי. אבל בסוף היום, כשהכול נגמר, האנשים הולכים וזה רק אני לבד. ליתר דיוק, זה רק אני והוא. ופתאום הקול שהצלחתי להדחיק ולהשתיק כל היום הופך למוחשי, ומקבל תצורה של האירועים, וזה כל כך ויזואלי ואמיתי שזה מרגיש כאילו הכל קורה עכשיו. ומתחילה ליפול בי ההבנה שלא באמת הצלחתי להתקדם, ששוב נכשלתי במאבק והוא ניצח. ולא משנה כמה אני מתאמצת, אי אפשר לעצור את הדמעות.

למחרת נהיה עוד יותר קשה להדחיק. להלביש את החיוך המזוייף על הפרצוף, ולנסות להעמיד פנים שהוא מגיע גם אל העיניים. וככה כל יום החיוך לאט לאט גווע, ולאחר התמודדות ומאבק ממושך בו מתחילה לחלחל בי ההבנה
שאולי אני באמת המחסום שלי.