וידוי והתנצלות

לאחר שגופי החליט בנפשו, כיצד יארגן את המפגש עם אשתו לאה, נרגע . הוא לא חשב לרגע, כי להיפגש בבית יאפשר מראש תנאי שיחה מוצלחים. בחוץ במקום ניטרלי, גם אם יתפתחו צרחות ביניהם, לא יהיה צורך לבלום אותן, וכך יוכלו ללבן דברים בצורה מתורבתת. בלילה שלפני המפגש חלם על נסיעה ברכב שלו, הוא הרגיש, שהוא רוצה להאיץ את הנהיגה ולהתקדם ואז הורד עליו מחסום משום מקום. הוא הבחין , שהולכי רגל עברו ללא בעיה, והמחסום התרומם רק למענם, אך כשהוא נסה לעבור לצד השני, המחסום הורד אפילו בפראות. כשהקיץ בבקר לקראת המפגש עם לאה, חשב, כמה סמליות יש בחלום. הוא תאב לראות את הילדים, הוא חש בריח של דפי ובאצבע בפה של רועי ואפילו לחיתול שלו הספוג פיפי מהלילה התגעגע, והוא הרגיש שלבו מתפקע מגעגועים. הוא חשב בנחישות, שהוא חייב להצליח במשא ומתן שלו עם אמם, תיתן לו לראות אותם על בסיס משמורת קבועה נאמר, פעם בחודש, כאשר הוא יקבל חופשת מולדת. הוא ייקח אותם לביתו הקבוע בהרצליה, יקצה להם חדר משחקים וחדר שינה וידאג שירגישו אצלו כמו בבית. מה רע שיהיה להם בית שני? ללא סידור כזה הוא לא יוכל להמשיך עם אשתו האחרת והיא בעצמה מאד אוהבת ילדים ותוכל להעניק להם הרבה אהב, כמו שהיא ידעה להעניק לו.. לא, בלי לראות את הילדים, זה פשוט יהרוס לו את הקשר עמה. המצב הזה לא פייר כלפיו ,חשב,. מגיע לו לחיות אחרת. : "כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים." בית הקפה אפרסמון, המצוי בעיבורה של תל אביב התאים לו בניחוח השם, והעלה בזיכרונו את הפרחים של עץ האפרסקים, שגדל בחצר הבית של הוריו במשואת יוסף.. פרחי האפרסק הלבנבנים הזכירו לו את פני אהובתו שם בניכר ואת יופייה הזוהר, והגבירו בו את צדקת מאבקו . הנוף לא היווה את הבעיה הראשית , הוא יכול היה רק להקל. לאה הגיעה בשעה היעודה, כפי שקבעו, עיניה היו מושפלות כהרגלה- לא היה ברור, מה חיפשה על הקרקע, אך גופי לא התרגש מכך כלל, הוא זכר זאת ולא לטובה. דווקא מבט העיניים הישיר חסר לו מאד בחיותם יחד. לאה באה לבושה בצורה מחויטת, בחליפת מכנסיים בצבע קרם שמנתי, דומה לסיד ,שבו היה צבוע חדר השינה שלהם בשעתו. לצווארה ענדה עדי משובץ אבני אודם –מתנת החתונה שהעניק לה. לרגליה, נעלי עקב אדומות, שקרצו לשרשרת הצוואר. משקפיה היו בעלי מסגרת אדמדמה כמתבקש משאר האביזרים שדרשו זאת. היא לא שיערה, מה היא הלכה לשמוע- לולא כן הייתה באה בבגדי עוזרת בית. גופי כחכח בגרונו והחל לדבר לאחר שהמלצר המרחף מעליהם קבל מהם בהזמנה: "קפה ועוגת הבית לשניים בבקשה" הניח להם פרטיות לדקה : " לאה, מה שלומך? כבר מזמן רציתי לתאם את הפגישה בינינו, אך הנסיעה לחו"ל והשלמת הפערים בעבודה, את הרי מכירה את זה, אלצה אותי שוב ושוב לדחות את המועד. אני הולך לומר לך דברים משמעותיים ,שישנו את חיינו, יותר נכון חייך, ואיני יודע, כיצד תקבלי זאת". לאה השתעלה קלות, היא הגיעה לפגישה מצוננת כהוגן ונטלה אקמול טרם המפגש, כדי למנוע העלאת חום. אפה נטף, עיניה היו לחות משפע נוזלים, והתקשתה לדבר בשל צרידות בקולה כחלק מההתקררות שלה. היא ידעה, שהיא אינה שקולה בכוחה אתו ומה שיאמר, לא יהיה משחק הוגן כלפיה.
ברוח צוננת ענתה לו:" גופי תשפוך כבר את מה שבלב שלך, אני יודעת משהו, אולי לא הכול, ממילא נמאס לי כל השושו שלך ומשחק הילדים המתמשך הזה. אל תחשוב, שאתה על הגובה בכל מקרה, למרות הצינון שלי אני בדרייב לא נורמלי ובמורד אני מאיצה, כזכור לך". גופי חש משום מה פיק ברכיים, עד כה היה בטוח בדרכו ובדברים שיאמר, פתאום חש פחת בביטחון העצמי. שלו. פתאום היסס בתוכו: "כל הזמן חשבתי, שהפסקול שהכנתי מראש לא מתאים בעצם" הוא לא היה גלוי אתה, לא משנה, מה היא הייתה ואיך נהגה, הוא היה לעומתה נוכל ובוגד, אך מסור ונאמן למולדת. מהו הערך החשוב יותר לאדם מבין שניהם?? מה הוא יכול לעשות כנגד העובדה, שנשלח לחו"ל מטעם המוסד בזכות כישוריו האישיים, ידיעת שפות וחביבות טבעית. חלק מהעסקה, ששולמה לו במיליונים רבים, כללה אישה, בית וילדים וזאת הוא נאלץ לעשות! ומה יכול היה לעשות, שהתאהב אנושות בזרה היקרה ההיא? תחת הרהורים אלה פנה אליה בקול מושפל: "לאהלה', עליי להתוודות ישיר, כפי שאת מבקשת ." לאה זקפה גבותיה החומות העבותות והסכיתה בקשב רב. " את כל הנסיעות אני זוקף למשרד הביטחון ולשליחות, שמילאתי למען הארץ, אלא שהג'וב כלל אישה, בית וילדים"
הוא שאף אוויר עמוקות והמשיך:" בשנתיים הראשונות קיימתי את חלקי בהסדר, והכל דפק כמו שעון. לאחר שנתיים, שחייתי עם ההיא, התחלתי להרגיש כלפיה רגש חם. אולי לא תאמיני, אך המשכתי במקביל לרחוש לך אהבה עזה וגם לה. עובדה! ניתן לאהוב שתיים, הלב שלנו מסוגל, אנו גורעים מיכולותיו. עיניה של לאה מלאו דמעות, בתחילה זה היה בכי חרישי , ואז התגבר הבכי , והפך להתייפחות אדירה. היא לחשה בעוצמה רועמת: "תתבייש לך, יה דפוק אחד, מה חשבת ,שאני אסבול זאת? משחק את המאצ'ו המגעיל ועוד המוסרי, שחושב, שאין כמוהו בעולם! גזרת על עצמך את העונש, תשכח מלראות את הילדים! מה חשבת, מי גידל אותם כל השנים כשנסעת לבלות? אני! ורק אני! אתה לא רוצה להרגיש שום מחיר עבור מה שעוללת. מצדך- לא מגיע לך שום עונש. אדאג לשנות פרטים עלינו, שלא תוכל לאתר אותנו ותהיה חופשי לחגוג אצלה, או לבכות אצלה, לך להתנחם בזרועותיה כמה שתרצה!" לאלה' הייתה שבורה בפנים. היא חשבה על העובדה המוצקה, שהמצב שגופי הועמד בו, היה מצב קונפליקטואלי מלכתחילה. לא כל אדם יכול להיות כל כך חזק בנוכחות אישה יפה ומושכת. כנראה, לא לחינם אומרים "שגבר צריך חוט ארוך ואז הוא בעצמו יקצר אותו". אך להיפך גם נכון. החבל הקצר שאחזה בו, יצר בו רצון להאריך אותו.. אולי גם היא תרמה במשהו לבגידה שלו? אבל היא הייתה כעת מחוממת נגדו ולא הייתה בה כל חמלה. היא הייתה עוינת, שלא לומר שונאת. גופי הרגיש, איך עולה לו הדם לפנים. הוא ידע ,שהצדק אתה, אך הרגש שכבש אותו היה חזק ממנו ולא יכול היה להשתלט עליו במשך התקופה הזו. שוב פנה אליה ברוך נפעם מתוך תקווה: " לאלה, אני מבין אותך לגמרי, את צודקת, זו עובדה, אני התפתיתי כמו נער פוחז, הייתי חייב לשרת את המדינה, שנינו גדלנו על הערכים האלה, אך הכול בולשיט לעומת חיי אהבה אמתיים, שלא צריכים להתחשב כל יום עם המציאות הלא נורמלית, שאנו נאלצים לחיות תחתיה. גם את היית נופלת בפח כמוני, לו היה לך ג'וב משמעותי, היית מקבלת בית וחתיך צמוד לו! אני מצטער ומוכן הכול לשלם לך, רק תתני לי לראות את הילדים, אל תגרמי לי לשיברון לב, או להתקף לב בגיל כל כך צעיר. בכל זאת חיינו יפה והייתי לך בעל טוב ואבא אוהב לילדים, ואני לא היחיד שנוסע לחו"ל לתקופות ממושכות לענייני עבודה.". לאה הביטה לעבר נעלי העקב שלה, חושבת ועכשיו הוא גם ציני לגבי העבודה שאני עושה, אימומים לנעליים, יופי, בעוד המלצר אוסף את כליהם מהשולחן ובגינוני טקס שואל: "מה תרצו לקינוח?" לאה מתאפקת לשנייה ואז מטיחה לעבר המלצר המסכן, כשדבריה מופנים בעצם לגופי." "קיבלתי כבר את כל הקינוחים לכל השנים הבאות לא תודה כלום! " בחרי אף דחפה את הכיסא לאחור וסיננה מבין שינה: "עוד תשמע מהעורך דין שלי!"