ממלכת היסודות – פרק חמש עשרה
כבר שש שעות שאגם פשוט שכבה על המיטה בחדרה ולא הייתה מוכנה לעשות שום דבר אחר מלבד ללכת לאימוני הכוחות שלה.
"אולי תאכלי משהו?" שאלה איילה בפעם ה-28 "או שתשתי מים?"
"אני לא רעבה או צמאה" נחרה אגם והתהפכה על צידה.
"את מתישה את עצמך יותר מידי באימונים, את לא אוכלת ולא שותה…" איילה מילמלה ודחפה את הבקבוק לתוך חיקה של אגם. היא שתתה כמה שלוקים והניחה את הבקבוק לצד המיטה.
איילה הביטה בשעונה בחרדה מופגנת, "עכשיו יש עוד שיעור עם מר פילינבול, אימון כוחות" אגם התיישרה לשמע המלים האחרונות של איילה, היא יצאה במהירות מהחדר והתקדמה אל עבר המגדל הכסוף כשאיילה אחריה "אולי תלכי לעוד שיעורים? את בקושי לומדת…"
אגם לא הגיבה, זה היה נכון, רק שאגם לא הרגישה בנוח להגיד את זה.
"זה שאת לא חייבת ללמוד וקיבלת פתור לא אומר שאת לא צריכה הסיח דעת!" איילה ניסתה לשכנע אותה ונחלה כישלון מאכזב.
אגם שתקה, היא כל כך רצתה לענות לאיילה, אפילו להתחכם איתה, אך היא העדיפה לשתוק כמנהגה.
היא שוב נכנסה למערבולת שהיא יצרה, בין אם זה שקרים ובין אם זה להודות בתחושות שלה. היא הייתה מותשת והרוסה ממה שגילתה. זה לא יכול לקרות! היא לחשה לעצמה את זה בכל פעם מחדש, מכחישה את העובדות.
"און ולהב כבר שם?" אגם שאלה. איילה הנהנה בראשה – הם שם.
מר פילינבול קידם את פניהן בברכה, "שלום בנות" הוא אמר בשלווה.
אגם נכנסה לחדר באדישות "אני לא מאמינה שזה באמת קורה לי…," היא לחשה, אולי אחרים היו מתמודדים עם זה אחרת, אבל את אגם זה ריסק. הקש ששבר את גב הגמל.
"אגם ולהב" הוא התחיל "גשו לרחבה ותתחילו" הוא ציווה.
אגם קמה ולהב עמד מולה.
הוא פתח את פיו ואש יצאה והקיפה את אגם. האש הקטנה הפכה לגדולה, ואז לעצומה. לא הייתה לה דרך מילוט.
אגם נעמדה עמידת קרב, עיניה זהרו, היא כיווצה אגרופים ו – בום! במקום אש נותרה שלולית מים, אגם דרכה עליה אבל רגליה לא פגשו במים הקרים, אלא כל צעד שאגם עשתה בשלולית המים כמו ברחו מרגליה. שוט של מים הצליף בלהב, אבל הוא התחמק. היא חייכה חיוך קטן והביטה לצדדים כאשר אך ורק עיניה הן אלה שזזות.
להב לא הבין לרגע מה היא עושה, אבל אז קלט את מזימתה של אגם – היא עשתה תנועות דקה לפני שהם הופעלו ולפני ששוט של מים יצליף בו.
"גורם ההפתעה," איילה לחשה לאון. עיניה ריצדו בין היסודות העומדים מולה וחיוך נינוח ועצבני הופיע על פניה.
'לא רע' להב חשב לעצמו בהרמת גבה מתרשמת, אבל זה היה לפני שהוא שמים ניתזו לפרצופו. להב ניער את שיערו האדום כאש ונראה כמו כלבלב מכוסה במים, אבל אגם נשארה אדישה למראהו המגוחך.
"נחמד" אמר מר פילינבול עם אור בעיניו, "אני חושב ש…", אגם הזדקפה, זאת הפעם השביעית שהוא גורם לה לשאת אליו עיניים ולבסוף לא אומר לה את המילים שרצתה לשמוע. "… אני מניח ש… טוב, אתם
חייבים…"
הוא מתמהמה יותר מדי! רגזה אגם בראשה.
"חייבים ל… חייבים להילחם מולה… זה יקרה בעוד שעה… עוד שעה אתם תלחמו מולה"
עיניה של אגם נפערו, 'עוד שעה' המילים הדהדו בראשה 'עוד שעה אתם תלחמו מולה' למה הוא התכוון כשהוא אמר אתם? הוא התכוון גם… גם ליסודות האחרים?
איילה ניגשה אל אגם ולחשה באוזנה כמה מילים: "את לא לבד בזה", אגם החווירה, לא שזה חדש, חשבה לעצמה. "מה הכוונה? גם אתם נלחמים בה?" שאלה אגם, היא ידעה שהבשורה המפחידה הזאת תבוא אבל מעולם לא חשבה על כך יותר מדי.
שאר היסודות הנהנו בראשם. זה לא יכול להיות! זה לא אמיתי, אגם חשה בגידה נוראה מהיועצת והיא לא האמינה שיש לצידה מישהו שיוכל לתמוך בה. היא פשוט לא האמינה.
און חייך אל אגם את חיוכו "זה קטן עלינו."
"כן," הסכים להב והסתכל על אגם בעיני האש שלו.
איילה שמה את ידה על כתפה של אגם ואמרה את המילים שהכריעו את עתידם והתחילו את קרבם:
"בואו. נעשה. את. זה!"
לאגם היה דיי קשה לעכל את העובדה שהם עמדו לצידה, גם עכשיו והם מסכנים את חייהם בשבילה. היא תמיד תעריך את זה, תמיד.
תגובות (1)
מסכן להב, לא היה לו שום סיכוי מולה.
יודע שיש לה יתרון, מים על אש, אבל עדיין ביאס אותי טיפה שהקרב לא הרגיש מאוזן.
מעניין איך הקרב יתנהל, אילו כוחות יש לסאלי.
מחכה להמשך!