The Legacy of the Numbers פרק 20

ציפיתי להרבה יותר מתח ממה שהיה בפועל במהלך הנסיעה.
לוקאס דאג לבידור רוב הזמן, כמובן שהמשיך לצחוק עליי בלי סוף, אבל לזה כבר התרגלתי. מה שהפריע לי זו העובדה שקייט צחקה מהבדיחות האלו.
שלושת הימים האחרונים היו שקטים. הרגע הכי אינטנסיבי היה כשלוקאס דרש שנשחק ב-'מה השם' והקטגוריה הייתה חברות של קייט, והיא יותר מנהנתה להתגרות בו.
ואז הוא התחיל עם סיפורים. הקשבתי להם בחצי אוזן, טרוד לגבי הנסיעה. תחושה מוזרה צפה בי מהרגע שעזבנו, ועם כמה שניסיתי להתעלם, לא באמת הצלחתי. מחשבות על הכוחות של אמא שלי, מחשבות על העבר וזכרונות שנמחקו. בחלקים בנסיעה שבהם קייט ישבה במושב הקדמי או במקרים בהם הבטתי במראה של הרכב וראיתי אותה, הכל רק החמיר. בין הסיפורים שלו היו גם כאלו מעניינים, היה אחד על מתנקשים שנשמע נחמד, אבל לסיפור ששילב מיתולוגיה יוונית פחות הקשבתי. הוא סיפר אותו בצורה נוראית.
השעה עכשיו מאוחרת. נחנו רוב הצהריים ולכן החלטנו לנסוע גם מעט בלילה, לפחות עד שנמצא מוטל שלא נראה כאילו הוא ממוקם בעיר רפאים.
"סיפורים מפחידים!" לוקאס מכריז.
"מוותר," אני ממלמל ומותח את ידיי.
"יש לי כמה ממש טובים!" הוא קורא ונועץ בי מרפק. "יש לי אחד על רוח רפאים שרוצחת אנשים דרך המראה, סיפור על שעון רפאים שמכה בחצות, ו…" הוא מהרהר לרגע, מנסה להזכר. "אה! יש לי גם סיפור על מסיכה שהופכת אנשים לערפדים!"
"ואין לך מושג עד כמה אני אשמח לא לשמוע אף אחד מהם," אני מגחך ומביט בנוף שמתחלף סביבנו.
"רגע, לא אתה זה שלא אוהב רוחות?" קייט שואלת וצוחקת.
"קייטלין היקרה, האם פספסת את החלק שבו אמרתי, אני אדגיש, סיפורים מפחידים? ובחייך," הוא קורא ומפנה את ראשו אליי. "על הסיפור הראשון עבדתי הרבה זמן! ואת השלישי אני יכול לספר במשך דורות!"
"אחד מהם נגמר בטוב?" אני שואל ומרים גבה.
הוא לא עונה, ממשיך להסתכל קדימה.
"כמו שאמרתי, מוותר."
"אתה לא יכול לצפות שכל סיפור יגמר בסוף טוב," אומרת קייט.
"אם הם סיפורים של לוקאס אני מאמין שהם גם לא מתחילים או ממשיכים בטוב."
"היי!" הוא צועק. "זה- לגמריי נכון," הוא אומר את שתי המילים האחרונות בקולו הרגיל ומהנהן.
"אם אפשר הייתי מעדיפה שהנהג לא ישקשק מפחד תוך כדי הנסיעה," קייט טופחת על כתפו. "תחשוב על משהו אחר."
שקט שורר ברכב. לוקאס מעקם את שפתיו לפני שפונה אליי.
"יש לי סיפור שהייתי רוצה לשמוע."
"לא לוקאס, אין לי רוחות רפאים במרתף, אני כמעט בטוח."
"לא זה," הוא משיב ומוחא בידו. "ברנדון, אני אהיה כנה איתך. אני מבין למה אנחנו נוסעים לשם, אבל אני לא מבין למה אנחנו נוסעים לשם."
"הוא תמיד מדבר בחידות?" קייט שואלת ומפהקת.
"רק כשהוא ממש רוצה לעצבן," אני עונה לה.
"כשהיינו במרתף הבנתי שאתה לא מת כל כך על אבא שלך, אבל למה? מה כבר קרה?" הוא שואל ומסובב אליי מבט מודאג.
קייט נמתחת במקומה ומסיטה את שיערה הצידה.
"זה לא סיפור מעניין לוקאס," אני לוחש ונאנח.
"בכל זאת?"
"אין בזה שום סיפור באמת, אמא שלי גססה והוא עזב. סוף הסיפור." אני נאנח שוב ומחזיר את מבטי לחלון. עצים חולפים על פנינו, מדי פעם גדר אפורה או שלטים מוארים על ידי פנסי הרכב.
"זה לא נשמע ככה," הוא ממלמל לבסוף.
"טוב אז הנה הגרסה הארוכה," אני רוטן, ידיי מתאגרפות מזעם. אני מרגיש את הטלקינזיס מתעורר בי, אך מתאמץ לשלוט בו. זה יהיה רע אם הוא פתאום יתפוצץ.
"אין לי הרבה זכרונות כילד מהתקופה לפני שהיא הייתה חולה. אני זוכר פרטים מעטים. אבל אז זה קרה, היא קרסה על הרצפה סתם ככה, הייתה נרדמת לשעות. היא הפסיקה לצאת מהבית, דאגה תמיד להשען על משהו בזמן שהסתובבה בפנים.
כולנו ניסינו לעזור לה, יותר מכמה פעמים הציעו לה ללכת לבית חולים אבל היא לא הסכימה. בשלב מסויים היא לא קמה מהמיטה. העלנו אליה את הארוחות, נהגנו תמיד לשבת לצידה. ואז, בוקר אחד, פוף. נעלם כלא היה. עזב אותנו.
זה היה כשהייתי בן 10, פחות או יותר לפני שבע שנים. אמא של צ'אד, הלנה, הייתה זו שמגיעה לעזור בבית ולטפל בי."
אני עוצר לרגע, מנסה להרגיע את הזעם שבי יחד עם הטלקינזיס. קייט משפילה את ראשה, ידיה עוברות על שיערה ללא הפסקה.
"הוא לא התקשר?" לוקאס שואל.
"לא, אפילו לא פעם אחת. אמא שלי שכבה שם, היא… היא…" המילים נתקעות בגרוני, עם השליטה במים אני מושך את הדמעות פנימה.
"שנה עברה. היא שכבה במיטה, נרדמה ולא התעוררה. ואתה יודע מה קרה אז?" אני צוחק צחוק מר. "הוא התקשר אליי, יום אחרי שהיא מתה. אמר שהוא מצטער לשמוע. הוא אמר שהוא מצטער, לוקאס! אחרי שנה שהוא נעלם, הוא פשוט התקשר כדי להגיד את זה!" אני שולח את אגרופי קדימה, הטלקינזיס משתחרר וגורם לרכב לרעוד.
"היי, היי!" לוקאס קורא ותופס את הרכב עם הכוח שלו ומייצב אותו.
"סליחה," אני ממלמל. "בכל מקרה, אחרי זה לא רציתי להשאר יותר בבית. אם הייתה בי תקווה שהוא יבוא ותהיה לי נחמה כלשהי, היא כבר נעלמה. היה הסכם כלשהו בין אמא שלי לחברה טובה שלה בעיר שאני אעבור לגור אצלה לכמה זמן. עם כמה שאני מעריך את זה, שנאתי להיות שם. הרבה פעמים פניתי להלנה או שהיא באה אליי."
אני משתתק שוב, נרגע. אני לוקח כמה נשימות ארוכות לפני שממשיך.
"אחרי שנה הוא יצר קשר עם הלנה. אז הוא סיפר לה על חשבון הבנק. הוא התחיל להתקשר אליי מדי חודש, לברר איך אני, כאילו הוא מתעניין שוב. רציתי מקום לעצמי, מקום שאהיה בו לבד. הדירה שמתחת לאישה שאצלה גרתי הייתה פנויה, זה לקח כמה סידורים והרבה פעמים שהיא או שהלנה באו לעזור לי, עד שהתחלתי להסתדר לבד."
לוקאס לא משיב, קייט רועדת במקומה. רגליי זזות בעצבנות, מתופפת על רצפת הרכב. יש בי חשק לפתוח את הדלת ולרוץ לצד המכונית, לשחרר אנרגיות. זה תמיד עזר לי להרגע. האימונים ביער התחילו מפני שרציתי לעשות משהו משחרר עם הכוחות החדשים.
"זו סיבה לא לחבב מישהו, אני מניח," לוקאס ממלמל.
"אפשר לעבור לנושא אחר?" קייט מתפרצת בקול רועד.
"אני אשמח," אני אומר ופונה ללוקאס. "בוא נדבר על כוחות הריפוי שלך."
"מה הכוונה?" הוא שואל בהרמת גבה.
"שהם לא אותו דבר. בנסיעה הקודמת שלנו הפצע שהיה לי על הראש נעלם כמו כלום. לעומת זאת ביער, הפצעים שריפאת, או שניסית יותר נכון, נפתחו בקלות. וגם אז לקח לך לטפל בעצמך יותר זמן מבגב שלי."
"להזכיר לך שהיינו בסיטואציה לא פשוטה?" הוא מגחך, אך המופע הזה לא משכנע אותי.
"אתה יודע שמה שקרה לא היה באשמתך, נכון?" אני שואל וחיוכו נופל. "לוקאס, מה שקרה לקנ-"
"אני יודע!" הוא צועק ומטיח את ידו בהגה, קייט קופצת בבהלה.
הוא מביט בי לרגע במבט זועם ואז מחזיר את מבטו אל הכביש. "אני יודע, ברנדון."
"לא יכולנו לעשות כלום. לא יכולת לרפא אותו."
ידיו מתהדקות על ההגה. "אבל אם הייתי מרפא את מרתה יותר מהר, הייתי מצליח לתפוס אתכם בזמן. אם הייתי מרפא אותך יותר מהר, אולי היינו משיגים אותם. זה היה הבדל של כמה שניות בכל פעם, ברנדון. ואני תמיד פספסתי אותן," הוא מסנן, עיניו הירוקות מנצנצות לרגע.
"אתה לא אשם בכלום, אתה צריך להבין את זה," אני ממשיך. "זה רג'יס, הכל קרה בגללו."
"וזה בדיוק למה אני רוצה לתפוס אותו כמה שיותר מהר, כדי לגרום לו לשלם," הוא משיב ומביט בי.
"ואנחנו נמצא אותו. אבל קודם הדברים האלה, לוקאס."
שנינו נועצים מבט אחד בשני לפני שהוא מגחך וחוזר להביט בכביש. "רק הייתי צריך לדעת למה, זה הכל. אם אתה באמת שונא אותו עד כדי כך שאתה לא ממהר למצוא אותו."
"להפך, אני שונא אותו וזו בדיוק הסיבה שאני ממהר למצוא אותו. אבל אני צריך לדעת מה אמא שלי השאירה לי. ויכול להיות שצ'אד צודק, אולי זה קשור לכוחות שלי. ואז זה אומר שזה קשור לשלך."
"כל עוד נקבל הסברים," הוא אומר ומניד בראשו. "ברגע שנדע יותר על הכוחות אולי נבין איך להשתמש בהם בצורה חכמה יותר, ואז רג'יס הוא היעד הבא."
"ואני מבטיח לך שאנחנו נגיע גם אליו, ונגרום לו לשלם על הכל," אני אומר וחוזר להביט קדימה.
עוד רגע של שתיקה ממלא את האוויר, הפעם מלווה במתח.
"אבל לפני זה תבטיח לי משהו," לוקאס לוחש.
"הכל."
"לפני שאנחנו עומדים מול רג'יס יש דבר אחד שאתה צריך לעשות," הוא מסב אליי מבט ומזיז את עיניו במהירות לקייט ובחזרה.
עיניי נפערות ואני מרגיש שפניי נהיות חמות.
"שתטפל בשיער, אנחנו לא רוצים שהוא ימות מצחוק," הוא אומר וחוזר להביט קדימה, כתגובה קייט צוחקת בפעם הראשונה בדקות האחרונות.
"אני שונא אותך," אני ממלמל ומסיט את מבטי אל החלון.
"גם אני מחשיב אותך לחבר טוב," הוא מגחך.

באיזור השעה 10 בבוקר, אנחנו נוסעים בכביש בתוך שכונה שבה כל בית עומד במרחק של כמה מאות מטרים מבית אחר. הצמחייה מגוונת, פרחים בכל צבעי הקשת פורחים בקבוצות שלהם לצד הכביש. הבתים בצבע לבן בהיר, לכל אחד גינה משלו ומוסך.
"משהו יכול להיות יותר מגעיל מזה?" לוקאס שואל בבוז כשמביט בבתים. אני מסכים איתו, הכל נראה מושלם מדי. שלווה מזוייפת, מחביאה מאחורי הקירות המהודרים לחץ ומחנק.
"את בטוחה שזו הכתובת?" אני שואל ופונה לקייט שיושבת כעת במושב הקדמי.
"ההורים שלי כתבו אותה על הפתק, ברנדון. אם אתה רוצה, אתה מוזמן להתקשר ולהתלונן בפניהם," היא אומרת בעצבנות. אני לא מאשים אותה, מהרגע שהגענו לוקאס ואני לא מפסיקים להטיל בה ספק.
"הג'י-פי-אס מראה שזה הבית הבא," לוקאס אומר ומביט בי דרך המראה. "תחזיק אצבעות." קייט שולחת לו מכה מהירה עם ידה.
אנחנו עוצרים ליד בית שבהחלט שונה מהאחרים משמעותית. הגינה מסורבלת וכהה, הצבע דהוי, החלונות שחורים לגמריי כאילו הם כוסו מבפנים.
"אני חוזר בי מהכל, עבודה טובה קייטלין," לוקאס אומר ומכבה את המנוע.
"יש בית שקשור אליי שלא נראה כאילו הוא רדוף רוחות?" אני מסנן ומשחרר את חגורת הבטחון.
"אולי ההורים שלך ממש שונאים את לוקאס," קייט אומרת בזמן שיוצאת מהרכב.
שלושתינו מתקרבים אל הבית, לוקאס צועד מאחור בהיסוס. אנחנו נעמדים לבסוף מול הדלת ואני פונה לקייט. "המפתח?"
"על מה אתה מדבר?" היא שולחת בי מבט מבולבל.
"המפתח של הבית? ההורים שלך הביאו לך מפתח, נכון?" אני שואל בתקווה.
היא לא מגיבה בהתחלה, ולבסוף עיניה נפערות. "לא היה שום מפתח."
"הו בחייכם, אנחנו במאה העשרים ואחת לספירה!" קורא לוקאס ודוחף את שנינו בזמן שנעמד מול הדלת ובוהה בחור המנעול.
הוא מתרכז בה לכמה שניות לפני שמדבר. "אמ, ברנדון?" הוא מסנן בין חריקת שיניים. "אשמח לטיפת עזרה."
אני משתמש בטלקינזיס וממשש את החלקים המתכתיים שבמנעול, לא בטוח מה אני אמור לעשות ולכן עוזר ללוקאס להזיז את מה שהוא תופס. השליטה שלי לא טובה בחפצים כל כך קטנים, במיוחד אם איני רואה אותם. עוד אחיזה מצטרפת אלינו ומנסה להזיז את המנעול, שלושתינו נראים כאילו אנחנו בתחרות נעיצת מבטים איתו.
לבסוף, 'קליק' נשמע והדלת זזה לאחור. "סוף סוף," לוקאס קורא ונאנח, אני וקייט מצטרפים.
בפנים הבית חשוך, האור היחיד שחודר פנימה הוא דרך הדלת. לוקאס מעביר יד על הקיר לידינו עד שמוצא את המתג ואור צהוב חלש בוקע מהתקרה מעלינו.
"כמו מתג אור, פשוט 'קליק'!" הוא מגחך וטופח על גבי, גורם לקייט לצחוק לרגע.
אנחנו נכנסים פנימה, מתפזרים ועוברים בחדרים. אני נכנס למסדרון לבן שמוביל לכמה חדרים עם דלתות סגורות, מנחש שחדרי שינה. אני עובר ביניהם, לא מוצא כלום חוץ מחלל ריק. הדלת בקצה המסדרון לא נפתחת תחילה, ובמקום להתיש את עצמי יותר אני משתמש בטלקינזיס כדי לדחוף אותה קדימה בכוח. גם אז לוקח רגע עד שהיא מתנתקת מהמשקוף ומזנקת פנימה.
"ברנדון!" לוקאס צועק ונכנס במהירות למסדרון.
"תרגע, זה היה הכוח שלי," אני קורא ונכנס פנימה. החלון בחדר הזה לא מכוסה כמו האחרים אלא אטום לגמריי. מתג האור חסר, במקומו חור בקיר שחושף כבלים.
"אם מישהו לא רצה שהחדר הזה יהיה בשימוש, למה הוא לא פשוט אטם את הדלת?" אני לוחש באוויר, מרגיש מוזר לדבר לעצמי.
"זה מוזר," לוקאס לוחש ונכנס אחריי. החדר ריק כמו האחרים, רצפת עץ לבנה וקירות כחולים. "אין כאן כלום."
קייט נכנסת אחרינו לחדר, מביטה סביב. לבסוף עיניה נחות על כפות רגליי. "מתחתייך."
"מה מתחתיי?" אני שואל ומביט בה.
"יש סדקים בצורת ריבוע ברצפה, אתה עומד עליו ממש עכשיו," היא אומרת ומתקרבת.
"אני בקושי רואה את הקירות עם האור שנכנס מהמסדרון, איך את רואה סדקים?" לוקאס שואל ומביט בה מבולבל.
"אחרי חצי שנה עם הכוח הזה, כן, אני די יודעת מה אני עושה," היא מחייכת ומושכת אותי הצידה.
היא בוהה ברצפה, עיניה זזות לאט. לבסוף אני שומע רעש מוזר, וחתיכה מרובעת מהרצפה נופלת. קייט מזיזה שיערה שמולה אל מאחורי אוזנה ועל פניה חיוך נצחון.
"מרשים," אני ממלמל ומתקרב אל החור ברצפה. בפנים נחה קופסאת נעליים בצבע כחול, ובאיטיות היא מרחפת באוויר אל ידיי.
"יש לי הרגשה שהרגע חוללנו מקום קבורה של נשמה שבהחלט תרצה לנקום בנו," לוקאס לוחש ומביט סביב.
"אז בוא נחזור לסלון וניתן לה להרדם," אני צוחק ויוצא מהחדר חזרה למסדרון.
כשאנחנו מגיעים לסלון, אני מניח את הקופסא הכחולה על השולחן הלבן במרכזו. לוקאס עומד מולי בצד השני של השולחן, מתופף עליו עם ידיו.
קייט נעמדת לידי, עקביה עולים ויורדים. כולנו נראים מתוחים לגלות מה יש בפנים, מה גרם לנו לנסוע כל כך רחוק.
"לא זה בסדר, קח את הזמן," לוקאס אומר ושורק.
אני נאנח ופותח את הקופסא במהירות, לא מצליח להחזיק את עצמי יותר. הדבר הראשון שנחשף הוא קוביה שחורה בגודל של אגרופי, המקצועות שלה זהובים ומעט בולטים, מתחתיה נח בד אפור כהה מקופל.
"יפה, עכשיו מה זה?" לוקאס שואל ומרים את מבטו אליי.
"איך אני אמור לדעת?" אני משיב ומושך בכתפיי, מרים בזהירות את הקוביה. לא רשום דבר על אף אחת מפיאותיה והיא מעט קרה למגע. אצבעותיי עוברות על המקצועות הזהובים והחלקים, בתוכי תקווה שאולי הם יזהרו כמו האבן.
בינתיים קייט שולפת את הבד ופורסת אותו מולה. הבד תחילה מקבל צורה של גלימה עד שכובע בד אפור מתנדנד.
"הברדס האפור," לוקאס לוחש ומביט בי. "אבא שלך דיבר על זה בהקלטה, לא? משהו על זה שאם היא לקחה את זה סימן שהיא עזבה? שהוא לא יוכל למצוא אותה?"
אני מניד בראשי ומניח את הקוביה, לוקח מקייט את הברדס ולובש אותו מעליי. "איך זה נראה?" אני שואל בצחוק ופורס את ידיי לצדדים.
"מוזר," "מכוער," קייט ולוקאס אומרים בהתאמה.
אני מגלגל את עיניי ומניח את כובע הברדס על ראשי. שניהם קופצים אחורה בפתאומיות, מבטים מבוהלים על פניהם.
"אה, ברנדון?" לוקאס לוחש וחוקר אותי בעיניים חשודות.
"מה?" אני שואל ומוריד את הכובע והם מיד נרגעים, לוקאס נאנח.
"זה היה מוזר. אתה… כאילו…"
"נעלמת," קייט משלימה אותו.
"נעלמתי? הפכתי לבלתי נראה?" אני מחייך בהתרגשות.
"לא הארי פוטר, זה לא זה," הוא נאנח ושולח את ידו קדימה. "אני אראה לך."
אני מוריד את הברדס ומושיט אותו ללוקאס, צופה בו בזמן שהוא לובש אותו.
"אתה מסתכל?" הוא שואל בהרמת גבה ותופס את הכובע של הברדס.
אני מהנהן, והוא מעלה אותו על ראשו. לפתע תחושה מוזרה עוברת בי ואני נסוג אחורנית. הוא עדיין עומד מולי, לבוש בברדס, אבל אם לא הייתי יודע בודאות שלפני רגע לוקאס עמד שם, אולי לא הייתי מזהה אותו. אם רק לרגע אחד הייתי מסיר את מבטי, לא הייתי מוצא אותו יותר. מה שאני מביט בו לא נראה כמו אדם, אלא נראה… ריק. כאילו אוויר נמצא מולי ורק בקושי אני יודע שלוקאס נמצא שם.
הוא מוריד את הברדס ומניח אותו על השולחן. "מבין למה התכוונתי?"
"כן," אני לוחש ובוהה בברדס.
"אז זה מה שהוא התכוון אליו," קייט אומרת בהיסוס ומעבירה יד על הבד האפור. "אם לולה הייתה מניחה עליה את הכובע של הברדס, הוא לא היה מוצא אותה ביער. אף אחד לא היה מוצא אותה בשום מקום."
"בוא נהיה זהירים עם זה, בבקשה," לוקאס מגחך ודוחף לעברי את הברדס. אני מרים את הבגד ומתחיל לקפל אותו, חושב על הזדמנויות שבהן אוכל להשתמש בו.
"ל' א'," לוקאס אומר לפתע ומוציא משהו נוסף מהקופסא, מעטפה לבנה.
"מה?" קייט שואלת ונעמדת לידו.
"זה מה שרשום כאן, ל' א'," הוא אומר ומרים את מבטו אליי. "לולה אלן?"
אני בולע רוק ומניח את הברדס על השולחן, לוקח ממנו את המעטפה ובוהה בה. זה מה שאמא שלי השאירה. את הברדס שלה, קוביה מוזרה ומכתב אחרון.
צמרמורת עוברת בי, פחד ממה שיכול להיות כתוב בו. המילים האחרונות שהיא רצתה שאקרא.
קייט מתקרבת ומחבקת אותי, מצמידה אותי אליה כמה שיותר. לוקאס צועד מאחוריי וטופח על גבי. "נחכה ברכב."
קייט משחררת אותי ובוהה בי בעיניים רטובות. "אנחנו פה, ברנדון," היא לוחשת וצועדת אחרי לוקאס. אני נשאר לעמוד בסלון, מחזיק את המכתב האחרון של אמי, הקוביה והברדס נלקחים על ידי לוקאס.

דלת צד הנהג של הרכב הלבן נפתח ולוקאס מתקדם לעברי. כבר חצי שעה שאני עומד בגינה ובוהה בעצים, ידיי בתוך כיסי. אני מתחנן מבפנים שאני מפרש הכל לא נכון, שאני טועה, שאולי מה שאני ראיתי מוזייף. הכל זה טריק. הכל זו בדיחה. הכל זה שקר.
"הכל טוב?" לוקאס שואל ונעמד לידי, מביט אל העצים. ציוצים חלשים של ציפורים נשמעים מסביבנו, לפעמים רכב עובר על פני הבית.
אני שולף את המעטפה ומושיט אותה אל לוקאס ביד רועדת.
"אתה בטוח?" הוא שואל מבלי להרים את ידו. אני דוחף קדימה את המעטפה, והוא לוקח אותה ופותח בזהירות. הוא שולף מבפנים את אותה תמונה שראיתי.
"תמונה?" לוקאס מרים אליי מבט מבולבל. הוא חוזר להביט בה, תמונה שנראה שצולמה על החוף. אמי עומדת מימיני, לבושה שמלת קיץ ורודה רחבה וכובע ורוד בהיר על ראשה, מחוייכת, שיערה הבלונדיני הארוך אסוף בצמה.
משמאלי אבי עומד, לבוש במכנס כחול קצר וחולצה לבנה קצרה, מניח את ידו על כתפי.
לבסוף, אני עומד באמצע, מחוייך, לבוש במכנס שחור קצר בלבד, אוחז את ידה של אמי ומניח יד שנייה על היד שלו.
"יש דבר אחד שאני לעולם לא אשכח לגבי אמא שלי, לוקאס," אני אומר ונאנח. "מאז ומתמיד היא תיעבה מצלמות. אם אפילו אחת הייתה מתקרבת אליה, היא לא הייתה נרגעת עד שלא הייתה עוברת תמונה-תמונה כדי לוודא שהיא לא מצולמת בה. לא היה שום דבר שיכל להרגיע אותה במצבים כאלה, לא משנה עד כמה אני והוא ניסינו."
"אוקיי," הוא אומר וחוזר להביט בי ואז שוב בתמונה.
"אני בטוח במאה אחוזים ששום תמונה שלה לא קיימת. ואמרתי לך כבר, מאז שהיא נהייתה חולה היא לא יצאה מהבית. על פי איך שאני וההורים שלי נראים בתמונה, זה קרה לפני שהיא חלתה."
לוקאס מהנהן, מקשיב למילותיי. לבסוף עיניו נפערות, מבט מבוהל עולה על פניו והוא מביט בי, מגיע לאותה מסקנה כמוני.
"אתה לא יכול לחשוב ככה."
"היא ידעה, לוקאס. היא ידעה שהיא תחלה," אני אומר ומעלה במהירות את ידי למחות דמעה לפני שהיא יוצאת.
"אולי אתה לא מבין נכון, אולי זה משהו אחר לגמריי," הוא קורא וסורק את התמונה. "איך אנחנו יכולים לדעת אפיה היא נלקחה? אתה מזהה את האיזור?"
"לוקאס תאמין לי שכבר חשבתי על הכל."
"יש הסבר אחר. חייב להיות!" הוא אומר כמעט בצעקה.
אני מושך בכתפיי ולוקח חזרה את התמונה והמעטפה. "אני לא חושב."
הוא משפיל את ראשו ומניח את כף ידו על פניו. הוא מהסס לרגע לפני שממשיך. "איך היא בכלל יכלה לדעת? איך זה אפילו הגיוני?"
"הלוואי והייתי יודע," אני לוחש ונאנח. "תן לי כמה דקות, אני כבר בא."
הוא מרים את מבטו ובוהה בי. אני לא מפנה אליו את מבטי, ממשיך להסתכל על העצים. "בסדר," הוא ממלמל וצועד לכיוון הרכב.
לאחר שדלת הרכב נסגרת, אני פונה באיטיות אל הבית. אני נכנס פנימה וסוגר את הדלת, מתקדם אל הסלון ומשחרר את הטלקינזיס שהפעלתי על עצמי, נותן לגוף שלי לרעוד שוב.
אני מתנשף בכבדות, מביט סביבי. זהו, אני לא יכול לעצור את עצמי. זה כבר יותר מדי.
אני משחרר צרחה בכל כוחי, כל הרהיטים שסביבי עפים אחורה. אני תופס את השולחן עם הטלקינזיס וזורק אותו אל עבר הקיר. הדקות הבאות יעברו בהרס טוטאלי של המקום.
למה? למה לעזאזל הכל קרה לי? אני האשמתי אותו בהכל, בכל מה שיכולתי. המחשבות רצות בעוד אני מפרק את אחד מכיסאות המתכת האפורים באוויר, זורק את החתיכות על רהיט שלא נראה לי טוב בעין, תוך כדי שאני ממשיך לצרוח.
בהכל האשמתי אותו. בגללו נשארתי לבד. בגללו אמא שלי גססה במיטה ההיא בלי אף אחד לצידה, בגללו הייתי צריך לגדול כמו יתום. בגללו כולם הביטו בי עם המבט הנוראי הזה, מבט של רחמים שמעולם לא ביקשתי.
תוך כדי ההתנשפויות אני מזהה את הקופסא הכחולה. הו, כמה שאני אשמח להוציא את התסכול עליה. אני תופס את הקופסא ומרים אותה באוויר, מוחץ אותה עוד ועוד.
בגללו הייתי צריך לגדול לבד, הפסקתי לבטוח באנשים מתוך פחד שכולם יעזבו אותי בסוף, ישאירו אותי להעביר עוד לילות בבכי לא פוסק עד שהשמש תזרח. היתי צריך ללמוד לטפל בעצמי, כי לא סמכתי על אף אחד שיעשה את זה בשבילי, אני חושב בזמן שזורק את כדור הקרטון שיצרתי אל תוך הקיר ושובר אותו בתהליך.
וכבונוס על זה שהייתי צריך לגדול לבד, הכוחות המטומטמים האלה הופיעו. ואז הפכתי לנרדף, הרגשתי עיניים חוקרות כל פעולה שלי, כל צעד גורר עוד מבט שגרם לי לשקשק מפחד. הייתי צריך ללמוד לשלוט בכוחות האלה בעצמי, לנסות להבין למה דווקא אני קיבלתי אותם, לנסות לשלוט בהם כדי שלא יתפרצו סתם ככה.
אני משחרר צרחה נוספת כשאני תופס את המקרר שבמטבח, מטיח אותו בכל כוחי על הארונות הלבנים.
ואז רוצח התחיל לרדוף אחריי. ואז אנשים נהרגו בגללי. קני ניהל חיים פשוטים לגמרי עד שבאתי והרסתי אותם. ואז אנשים חפים מפשע שבסך הכל עשו את העבודה שלהם נפגעו בגללי. ואז קייט-קייט! הנשמה הכי פריקינג טהורה שקיימת הייתה צריכה להגרר אחריי.
אני שולף בכוח את הדלתות של הארונות, זורק אותן ומנפץ את החלונות שבמטבח, הוילונות השחורים עפים החוצה.
ועכשיו עשיתי את כל דרך הזו בשביל לגלות שכל הזמן הזה היא ידעה? היא ידעה שיקרה לה משהו? למה? איך? ולמה לעזאזל אני לא זוכר כלום?
המרתף, הכלבים של קייט, התמונה. יותר מדי זכרונות שפשוט נעלמו מראשי. למה? למה כל זה קרה לי? למה הכל עדיין קורה לי? ואיפה אתה- ג'ון אלן- איפה אתה מתחבא ונותן לי לעבור את כל החיים האומללים האלה?
אני משחרר צרחה אחרונה מתסכול, כל הדמעות שזולגות מעיניי וכל עגלי הזיעה מזנקים מגופי ויוצרים חורים בקירות הבית כאילו נורו מאקדח.

אני נכנס אל המושב הקדמי וטורק את הדלת.
שניהם לא אומרים מילה, לוקאס משפיל את ראשו ועוצם את עיניו, קייט מאחורה רועדת ומכסה את עיניה, בבירור בוכה. לא ניסיתי להסתיר את מה שקרה בבית, ואני יודע בודאות שהם ראו את הכל ושמעו את הצרחות שלי.
דרך המראה אני יכול לראות שכולי אדום, אך אני מתעלם.
"בוא נסע," אני לוחש בקול צרוד.
לוקאס מהנהן ופוקח את עיניו. מבלי להביט בי הוא מתניע את הרכב ומתחיל לנסוע.