שמש בכתום חזק
הרעד בידיים שלי יצא מגבולות השליטה כל הדרך לבית … הצבע הלבן השתלט לי על הפנים, ,ידעתי את זה בוודאות ,הרגשתי סחרחרת ,חשבתי שזרימת הדם שלי כמעט נפסקה ובכל זאת הצלחתי ללכת ,ישר ,בלי ליפול , בהיתי בנקודה מסויימת שהלכה והתערפלה לי והרעד הזה לא נפסק …
בדרך עדיין התלבטתי ,פרקי הידיים ? יכאב לי מידי וסף הכאב שלי מאד נמוך תליה ? אני לא אהיה מסוגלת …
ארון האמבטיה , התרופות , בבת אחת ידעתי , במינון הנכון , הן יכולות להרוג , ואני רציתי למות ,כל כך רציתי למות , יומיים לפני יום ההולדת שלי , תקופה של התחלות ,ואני כמה מוזר ,לא הפסקתי לחשב על הסוף …
שלהי החורף ולא יודעת למה אבל באותו יום השמש בערה פתאם באמצע השמיים , בכתום חזק ,זו הייתה שבת ,השעה היתה שלוש , שכחתי לגמרי שהיום שבת ותהיתי אם אני אגיע לגיהנום רק כי התאבדתי בשבת ,בגלל החילול …
הדרך מבית הכנסת לבית לא הייתה ארוכה ,שקט של שבת חורפית אפף אותה ,ספרתי 17 דקות ,ואת הפרחים על החצאית הלבנה שלי שהתנופפה ברוח .מישהו אחר בטח היה חושב שמוזר לערוך ספירה כזו בדיוק שאת מחליטה למות … ,אבל אני לא ,אני ספרתי …
פתחתי את הדלת ונגשתי לארון התרופות , הרעד הזה ביידים שוב התחיל ופחדתי שאני לא אצליח להוציא אותן אבל בסוף הצלחתי ,היו שם כדורים כתומים בתוך קופסא כחולה , ונורופנים ,הלכתי למטבח ,אחותי יצאה מהאמבטייה השנייה ,כמה רגעים אחכ היא הלכה ,עד היום אין לה מושג מה עשיתי בזמן שהיא גזרה את הקצוות …
חשבתי שזה לא יהיה קל ,בספרים זה אף פעם לא קל , הכתומים אפילו היו נראים מרים , אבל שבלעתי אחד ראיתי שהוא לא ושמאד קל לבלוע גם את השני , ואחרי 22 אפילו הרעד בידיים נפסק והרגשתי איך זרימת הדם שלי חוזרת ועור הפנים נרגע , ספרתי 43 כדורים ואמרתי לעצמי שזה צריך להספיק ,
שום דבר בינתיים לא קרה ,אפילו לא ירד גשם , עד שפתאם התחילה לחלחל לתוכי תודעה איומה , אני עדיין חיה …
החלטתי ללכת לחדר שלי , זה בטח יהיה מהיר יותר , אני ארדם ו פשוט לא אקום ,ככה זה גם לא יהיה דוחה ,עדיף מאשר שימצאו את הגופה שלי אח"כ באמבטיה .
כיסיתי את הגוף בשמיכה חורפית חמימה , והרגשתי שהוא מתחיל להזיע ,זעה דביקה לחה , צמרמרת עברה בי … הרעד חזר …
אמרתי לעצמי עכשיו את בטח תאבדי הכרה , אבל הייתי עדיין בחיים ,נושמת בקצב נורמלי ,נשימות עמוקות ובריאות …
באמבטיה נשארו עדיין קופסאות מלאות של כדורים עם שמות לועזיים , לקחתי אותם , את המשטח הריק של הנורופנים החבאתי בארון של המגבות ,
ללועזיים היו צבעים נורא דוחים ולא יכולתי לסיים משטח שלם …
הלכתי שוב לישון וחשבתי שעוד רגע אני אראה את עצמי בתוך חדר לבן וגדול וכל אחד מבני המשפחה והחברים שלי יכנס בתורו לבקר אותי ולהגיד מילות פרידה ומלאך חסר תחושה ורגשות עם כנפיים לבנות ישאל אותי למה ואני אבלע את הרוק שיהיה לי בפה ולא אדע מה לענות ,כי לא נכשלתי בלימודים וההורים שלי לא היו אלימים והיו לי אפילו חברות ,הכל היה טוב ,הסתבכתי עם התשובה ,פשוט רציתי למות ,רציתי מאד …
אבל החדר הלבן והגדול לא הגיע , גם להרדם לא הצלחתי ,חיכיתי שתופיע הקופסה עם הגומיות ,זו שנושאת בתוכה את אוסף הצילומים של תמונות חיי ,אבל רק תמונה אחת עלתה מולי ,אני ,במטבח , לוקחת כדורים מארון התרופות ובולעת אותם אחד אחרי השני , העיניים שלי התמקדו במשהו רטוב שלא ראיתי ממש ,חשבתי שאולי זה כי אני בוכה אבל שהתרכזתי טוב הבחנתי שאלו המים הקרים בכוס השקופה ….
התמונה החלה להטשטש ,היה חושך נוראי , עברו כבר 20 דקות וההורים שלי עדיין לא חזרו מבית הכנסת , שכחתי שזו שבת חתן והם ישארו שם עוד המון זמן ובינתים תהיה לי אפשרות למות בשקט .
הרגשתי דוחה ,המשיכה לכסות אותי זעה קרה דביקה ולחה ,החלטתי לקום , בבת אחת הסתחררה סביבי התקרה , "זה השלב הסופי " אמרתי לעצמי וחזרתי לישון ,בדרך הסתכלתי על התמונה על הקיר מולי ,של הברבורים הלבנים ששטים באגם ….
בסוף מצאו אותי ….
הייתי עדיין בחיים , עם אותן נשימות ,בקצב נורמלי ,עמוקות ובריאות , רק עם הצבע הלבן ששוב השתלט לי על הפנים והזיעה הדביקה שהפכה קצת יותר נוקשה ומקובעת ו הרעד בידיים שהתגבר …
שאלו אותי מה לקחתי , מאיפה אתם יודעים שלקחתי משהו ? אני קצת חיוורת לא קרה כלום ,הצבעתי על המשטח הריק של הנורופנים שהחבאתי בארון של המגבות , זה הכל ? יהיה טוב …
קבלתי מים ,עוד כוס קרה , רוצים שאקח משהו נוסף ? זה בסדר ,אני יכולה לבלע לבד …
הלכנו לאמבטיה ,הקאתי את הכדורים ,גם את המים , כדורים בצבעים נורא דוחים ,למה אף אחד לא חשב איך לנורופנים יש צבעים כאלו דוחים ….
הרופא אמר שהכל יהיה טוב ,אני הרגשתי כאילו חטפתי אגרוף בבטן , עד היום אף אחד לא יודע שגם כדורים עם שמות לועזיים וצבעים דוחים יכולים להרוג … הרי הכי חשוב שאני חיה , בימים הראשונים שאלו אותי למה , עם הזמן השאלות נעלמו ,רצו שאני אלך ליועצת ,הבטיחו לי שיהיה טוב ,אבל ידעתי שהם טועים אז סרבתי בכיתי ,שקרתי שאני בסדר והכל נגמר .
את יום ההולדת ההוא כבר לא חגגתי , גם לא בלעתי יותר כדורים , אבל דבר אחד אני יודעת ,שפשוט רציתי למות .
חפשתי סיבות מוצדקות , כולם היו בטוחים שהם מצאו , אבל ידעתי שהם טועים , פשוט , מאד רציתי למות , לחדול מלהתקיים ,שנאתי לרמות את עצמי ואת כולם ,לא רציתי להרגיש אהבות ,או פחדים ,או כאב ,רק למצא קצת שלווה בשמיים ,באותו יום ההולדת ,פשוט ,רציתי מאד למות .
מצאו אותי בחיים ולפעמים אני מצטערת על זה , היה דבר אחד שרציתי מאד ולא השגתי .עם סכין זה היה כואב … ולא רציתי לכאוב …זה לא היה יעיל ,לא הייתי מסוגלת …
מאז יום ההולדת ההוא מלווה אותי תמונה אחת בראש …שטוב לי ובימים שפחות ,
אני הולכת בקו ישר ,מדוד ,השמש עומדת באמצע השמיים ,בוערת בכתום חזק , אני הולכת לאט ובקושי ,העיניים בוהות לתהום ואני הולכת ,7 דקות ,עד אליה ,הידיים רועדות לי בטרוף ,ואני לא עוצרת אני יודעת שאני לא מסוגלת לעצור ואני רוצה לפול רק כדי למצא קצת שלווה ,אבל אני גם אף פעם לא נופלת ….
שמעתי שתלייה היא הדרך הכי מהירה והכי פחות כואבת ,בפעם הבאה אני אעזב את החיים האלו ככה ,אבל אם זה יהיה בשבת ,אולי אני אלך לשאול את הרב אם מותר ,כי חבל שישר כשאני מתה אני אגיע לגיהנום ,
אני אפילו לא אכתב כלום אין צורך במילים …
אולי בעצם לאמא ,כי היא תתחיל לבכות והיא לא אשמה וגם לא החיים ,כי הם לא רעים לי ,אני לא בוכה יותר מידי ולא סובלת בכלל ,פשוט ,רציתי מאד למות …
תגובות (4)
שלום אנה, ברוכה הבאה לאתר.
את מוזמנת להגיב על סיפוריהם של אחרים, וכך נכיר אותך יותר. כתוצאה מכך, תזכי ליותר צפיות לסיפורייך, ואולי גם תגובות.
מבנה הסיפור טוב. חלוקה נכונה לפסקאות, רווחים, פרולוג ואפילוג. מעולה.
בעניין הפיסוק, יש מקום לשיפור. יש יותר מדיי פסיקים ופחות מדיי נקודות. במידת האפשר, כדאי לפרק משפטים למינימום ההכרחי.
עוד דבר באותו עניין: את סימני הפיסוק יש להצמיד ימינה אל המילה שלפני הסימן, ולרווח בינו לבין המילה הבאה משמאל.
השימוש בשלוש נקודות לגיטימי לחלוטין, אלא שכאן הוא מופרז. אם אפשר להימנע – עדיף.
במספר מקומות הוספת פסיק או נקודה נוספת. אין שני סימני פיסוק ברצף! (סימן התמיהה [?!] הוא כפול בהגדרה).
עברית:
עשרים ושניים כדורים או ארבעים ושלושה, במילים. כך גם שבע דקות. בכלל, ספרות משמשות למספרים סדרתיים בלבד (שנת 2020, תא דואר 1234, שגיאה 404, וכיוצ"ב).
שי"ן השימוש עונה על 'איזה'; ביחד עם כ"ף הן עונות על 'מתי'.
לכן: "[כ]שבלעתי".
"והרעד" – יש רווח מיותר בין וא"ו החיבור לבין שם הפועל.
מתודולוגיה:
כדאי להוסיף בכותרת הגבלת גיל. הנושא קצת בעייתי למתבגרים.
כיוון שזהו לא סיפור לילדים, אין צורך לחזור ושוב לחזור על מנטרות. את 'מאכילה' את הקורא בפירוט יתר. זה נשמע לי יותר מדיי 'יומני היקר', ופחות מדיי סיפור.
האפילוג חוזר בדיוק על הפרטים שהופיעו בפרולוג. נכון, חזק, וגאוני.
תוכן:
עדיין לא ברור לי למה המספרת רוצה למות. התהליך הטכני ואפילו הרגשי מפורט, אבל לא המניעים.
הבהרה:
ביקורת בונה נועדה לסייע לכותב להשתפר בכתיבתו.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
תודה רבה, על התגובה והביקורת הבונה, זה אכן סוג של יומן ,יותר מסיפור,אך אקח לתשומת לבי את ההצעות לשיפור.
אהלן אנה,
אני רוצה לחזק את התגובה של הקולגה רומפל: במיוחד בנושא הפיסוק.
מעבר לכך: רומפל העיר את תשומת לבך לפגם מהותי בתוך העלילה: הקורא קורא סבל. סבל, ועוד סבל, רצון למות, פלשבקים… המון המון "אוי יוי יוי" שכזה. זה משהו שתמיד מרגיז אותי לראות, פשוט כי בעיניי כמו לזרוק קילו מלח לתוך התבשיל. זה בהחלט תבלין נהדר – אבל לא צריך כל כך הרבה, כי זה הורס את הטעם. הקוראים כרגע לא יודעים למה הגיבורה מרגישה ככה, למה היא רוצה למות. הם פשוט עוברים איתה איזשהי חווית סבל – וזו חוויה שלא עוברת שינוי כלשהו, אלא נשארת מונוטונית.
זה עושה חוסר חשק לקרוא. אם כבר סבל, בואי נבין למה, בואי ניתן לאלמנט הזה להתפתח. אבל סבל למען סבל… מה שנקרא, היהודים לא סבלו מספיק?
מעניין אותי לראות מה יקרה, אם תקחי את הסיפור שני צעדים אחורה: תתחילי דווקא ממקום מאושר, שמח, תני לגיבורה לחוות חוויה, ואז תכניסי את הכאב. מה יקרה כשהסיפור יקבל עליות ומורדות, כמו נדנדה.
בהצלחה בכתיבה! :)
תודה רבה על התגובה, כמו שאמרתי, זה יותר יומן מסיפור, אבל בהחלט אקח את הרעיון שלך לתשומת לבי.