The Legacy of the Numbers פרק 19

"ווהוו!" אני קורא, משחרר את כל ההתרגשות שבי.
האנשים מסביבי מצטרפים לצהלה שלי, חלקם טופחים על גבי.
"מה קרה, כל המזל בצד שלך היום?" אחד מהם צוחק צחוק מר. אחרי שהוא הפסיד את מחצית מכספו על הרולטה, לא פלא.
"אני לא צריך מזל, אני מייצר אותו בעצמי," אני קורץ לעברו ומעביר יד בשיערי הבלונדיני הקצר.
"זה מדהים, ריי-ריי," צוחקת האישה שנצמדה אליי מתחילת הערב, ומעבירה את ידה על החליפה השחורה שלי. לפי סריקה מהירה אני משער שהיא באיזור 1.74, אולי 0.1 סנטימטר יותר, נמוכה מעט ממני. שיערה שחור ארוך ופזור, עיניה חומות. היא לבושה בשמלה סגולה כהה וארוכה, כל גבה חשוף, מצמידה אליה כמה שיותר את התיק השחור הקטן שלה, מעשה מטומטם. כל אדם שיש לו שכל בקזינו הזה יודע שאם אתה נדבק יותר מדי לחפצים שלך, סימן שיש לך הרבה מה להפסיד.
מנגד, כשאתה מביט במישהי כזו הארנק זה לא הדבר הראשון שימשוך את תשומת ליבך, אני מניח. אם לא הייתי מרוויח חמש אלף דולר בהימור האחרון, הייתי אפילו אומר שהיא הזכייה הכי גדולה שלי הלילה.
"הו, תודה," אני אומר לאחת הנשים שעוברות ליד, מחזיקה בידה מגש כסוף, ושולף את כוס הזכוכית ובתוכה משקה צהוב. אני מהסס לרגע, לא בטוח אם זה רעיון טוב. בדרך כלל יש הרבה מהן שעוברות בין האנשים, ולרוב אני לא רואה את אותה אחת יותר מפעמיים. הלילה היא כבר עוברת לידי ספציפית בפעם השלישית. טוב, אולי יש לה עין טובה למהמרים. לא שאני בדיוק 'מהמר'.
זה פשוט, באמת. את הלילה אני מתחיל בנצחון או הפסד קטן, באופן רנדומלי כל פעם. נצחונות והפסדים מתחלפים, לאחר מכן כמה נצחונות ברצף. או שאני פורש בסיום, או שמעמיד פנים שהבטחון עולה לי לראש, ואז מפסיד בגדול. ואז שוב נצחונות והפסדים, ובסיום כל לילה אני דואג לעצור בנצחון בסדר גודל קטן-בינוני ומכריז שסיימתי. אני תמיד יוצא מרוויח. הכל הודות לכוח המופלא הזה שהופיע לפני חמישה חודשים- הטלקינזיס.
מאז שהוא הופיע כבר נתפסו כל כך הרבה ילדים שניסו את מזלם ונכשלו. זה מה שקורה, תן לבן-אדם מעט כוח וזה יעלה לו לראש. צריך להיות זהיר, לתכנן. רק ככה אני יכול להמשיך לרמות מבלי להמר באמת. כל עוד אני לא נשאר באותה עמדה, ולא משחק את אותם משחקים שוב ושוב ומתפרס, אני לא נתפס. כל לילה לא יותר מחמש-שש שעות גג, ולעולם לא לעלות מעל לאלפיים רווח, לא משנה מה.
הלילה מרגיש שונה, אני לא בטוח למה. אני מרגיש שאני חייב לראות לאן הוא יוביל אותי, איך אני אגמור. אם ארוויח יותר מדי אקח לעצמי הפסקה, אחזור אחרי שבועיים. אני פשוט לא יכול לעצור עכשיו.
"עוד סיבוב?"
"אממ, תן לי לחשוב," אני צוחק לרגע ומסתובב אל האישה שלידי. אני לא בטוח אם היא אמרה לי את שמה עדיין, יכול להיות שזה היה תוך כדי סיבוב. אני לא שוכח פרטים סתם ככה.
"מה את אומרת?" אני שואל ומעביר יד מתחת לסנטרה.
"כל כך הרבה מה להרוויח, כל כך הרבה מה להפסיד," היא ממלמלת ומעבירה את ידה על שלי. קולה עדין ומרגיע, שפתיה בגוון אדום חלש.
"יש הרבה מקומות אחרים לנצח בהם, ריי-ריי," היא צוחקת ומעבירה יד על פניי.
אני מחייך כתגובה ומסתובב אל החבורה שהתקבצה סביבי. "אולי לילה אחר, חברים," אני אומר ולוגם מהמשקה.

אנחנו עולים במעלית של גורד השחקים, הקירות עשויים זכוכית ודרכם לאס וגאס זוהרת באורה המהפנט.
היא מצמידה את עצמה אליי, מעבירה את ידה בשיערי. אני מביט דרך הזכוכית, מתעלם מדמותי שמשקפת את עיניי הכחולות.
אני נאנח, מנסה לראות מעבר לבניינים שמולי, אולי למצוא את השכונה שלי באופק. שנאתי את העיר הזאת מאז ומתמיד, שנאתי את האנשים הסנובים ואת אלו שמזלם עולה כמה וכמה על חוכמתם. עיר הטיפשים, זה השם היחיד שאני מוכן לתת לה. או שאתה מושחט, או שאתה אדיוט עם הרבה מזל כדי שתוכל להצליח כאן. שנאתי כל רגע, כל דקה שנשמתי מהאוויר שכאן.
לבילוי, בטח, המקום נהדר. אבל לא לגור כאן. לא הבנתי מעולם איך אבא שלי, שנחשב לפרופסור מכובד, הסכים לעבור לעיר הזו עם האישה המטונפת הזאת שהכריחה אותי להתייחס אליה כמו אמי הביולוגית. לא הפתיע אותי כלל כשהוא איבד כל מה שהיה לו, פנה לבקבוק כשהרגיש מדוכא, בעוד היא רוקדת לה בכל בר אפשרי בעיר. היא שברה אותו, הרסה את כל החיים שהוא בנה בן רגע, והמשיכה עם שלה. לא לגמריי אשמתה, הוא היה טיפש שנתן לזה לקרות.
אני מנער את ראשי, מנתק את עצמי מהזכרונות על החיים הישנים. הכל שונה עכשיו, לפני חמישה חודשים המזל השתנה יחד עם הכוח שהתעורר בנערים ברחבי העולם. הזדמנות לחיים חדשים.
"על מה אתה חושב?" היא שואל במתיקות, מעבירה אצבע על שפתיי.
"על כמה שאני שמח להיות פה," אני מחייך אליה ומעביר יד בשיערה הגלי השחור.
המעלית נעצרת ואני מוביל אותה במסדרון הכתום הארוך, מנורות שמפיצות אור צהוב תלויות על התקרה במרחק מטר אחת מהשנייה. אנחנו עולים בשלושת המדרגות ונעצרים מול דלת שחורה.
"תתני לי שנייה?" אני קורץ אליה ומכניס את המפתח. לאחר שהדלת נפתחת, אני מזנק פנימה ובזרירות מקיש את הקוד שבפנים כדי לנטרל את האזעקה. אורות כחולים חלשים נדלקים, דבר שמאיר את הפנטהאוז העצום מספיק בשביל שנוכל להתמצא, אבל בו זמנית מאפשר להביט באורות המדהימים של העיר דרך חלונות הזכוכית הרחבים שמתפרסים לכל אורך הסלון.
"וואוו, ריי-ריי!" היא קוראת בחיוך כשנכנסת, מסתובבת במקום ובוהה בתקרה האפורה שבמרכזה מראה עגולה גדולה.
"אהבת?" אני צוחק וסוגר את הדלת, מתקדם אל העמדה בה מונחים בקבוקים עשויים זכוכית, כל אחד עם משקה אחר. "מה תרצי לשתות?"
"תפתיע אותי!" היא צוחקת ופותחת את תיקה, מחפשת משהו.
אני צוחק חזרה ונעמד מול עמדת השיש החומה. למען האמת אני לא באמת מבין במשקאות, הם בעיקר ליופי. לכולם מלבד לאחד יש ריח מסריח וטעם חריף ונוראי, אז אני מעולם לא פותח אותם, נותן להם לנוח על המדפים כדי להראות עד כמה יש לי כסף.
אני פותח את הבקבוק הרגיל, שולף שתי כוסות זכוכית נמוכות ומתחיל למלא אחת.
"את יודעת, בדרך כלל אני לא מעלה נשי-" מילותיי נקטעות כש'קליק' נשמע מאחוריי. אני בולע רוק, ממשיך למזוג את הכוס בידי הרועדת. לאחר שהכוס מתמלאת, אני מניח את הבקבוק ומסתובב באיטיות, מרים את כוסי לשפתיי.
היא מכוונת את אקדחה מולי, התיק נח לרגליה. מבטה המחוייך הפך לקר, עיניה החומות נועצות בי מבט מאיים.
"זה אקדח שאני רואה, או שאת פשוט מתרגשת לראות אותי?" אני שואל ולוגם מהכוס.
"ריימונד אלפרד, אתה תחת מעצר, יש לך את הזכות לשמור על השתיקה וכרגע אני נורא ממליצה לך לעשות את זה," היא אומרת, כל המתיקות מקולה נעלמה.
"אם את מכוונת עליי נשק את בטח יודעת שאני יכול לנטרל אותו בקלות," אני אומר בחיוך.
"כמובן. אבל אז לא תוכל לעצור את עשרים הצלפים שמכוונים עלייך, במיוחד כשיש להם הוראה לירות ברגע שקורה לי משהו," היא מסננת.
חיוכי יורד ואני מפנה את מבטי לחלונות . נקודות אדומות בוהקות משתקפות בזכוכית, החליפה השחורה שלי כעת אדומה לכל אורך הצד השמאלי של גופי.
"אל תחמיא לעצמך יותר מדי, אם היית מצליח למצוא אותם, הם לא היו העילית," היא מלגלגת.
אני חוזר להביט בה, פוגש את עיניה. "אם ידעתם מי אני ואיפה אני גר, למה כל ההצגה?"
"הרבה יותר מהנה לראות את הפרצוף הכנוע שלך."
פניי מתכווצות, כאב עז עובר בראשי.
"אה כן, וגם אז לא היינו מצליחים להכניס בך את החומר," היא מוסיפה.
האישה שעברה לידי שלוש פעמים בקזינו, משקה אחד בודד על מגשה בכל פעם, מגיעה ישירות אליי. זו הסיבה. הם שמו בו משהו.
"תניח את המשקה ותצעד לאט ובשקט, ריימונד. בוא לא ניצור סצינה יותר גדולה משצריך," היא אומרת ומניפה את נשקה אל הדלת ומחזירה אותו אליי.
אני לוקח לגימה אחרונה מהמשקה ומניח אותו מאחוריי לפני שמתחיל לצעוד באיטיות לעבר הדלת, האקדח צמוד לגבי.
כשאנחנו יוצאים, ראשי מתחיל להרגיש מסוחרר. באיטיות שנינו הולכים לכיוון המעלית, בזמן שאנשים רבים שאוחזים בנשק ולבושים בחליפות כבדות ואפודים עליהם רשום 'SWAT' נכנסים פנימה.

~10 חודשים לאחר מכן~

אנחנו יוצאים מהמעלית ומתקדמים אל הדלת השחורה בסוף המסדרון. זה מרגיש מוזר לעמוד כאן שוב, אחרי כל הזמן הזה. אני מוציא מכיסי את המפתח שסוכנת סמית' הביאה לי כשיצאנו, ופותח את הדלת. משום מה מרגיש לי שאני צריך לעשות משהו כשאני נכנס, אבל אני לא זוכר.
היא נאנחת ומזנקת פנימה, פונה שמאלה וקולות של מקשים נשמעים.
כמובן, האזעקה. שכחתי לגמריי.
אני נכנס אחריה, מעביר יד על הקיר לימני עד שמוצא את העיגול הלבן שבולט, מדליק אורות צהובים בכל החדרים.
אני מביט שמאלה אל עמדת המשקאות, מגחך לרגע. בדיוק שם הם עצרו אותי בקלות, לא נתנו לי סיכוי קלוש. נשקים מכוונים לעברי מכל צד וסם שהחדירו בי שמנע ממני להתרכז בכוחות שלי כך שלא יכולתי לעשות כלום.
"מעלה בך זכרונות, סוכנת סמית'?" אני שואל ופונה אליה.
"חמש דקות, לא יותר מזה," הוא מסננת ומסיטה שערה שחורה מפניה.
"כמובן, לא שכחתי." אני מהנהן ומתקדם אל עבר חדר השינה, לא חושב יותר מדי על הארסיות בקולה כשהיא פונה אליי.
החדר נראה מסודר, המצעים הלבנים במקומם על המיטה והארון השחור פתוח וריק.
הכספת שבתוך הקיר חשופה לגמריי, הציור שהסתיר אותה לא נמצא בשום מקום. לא באמת היה לי אכפת ממנו, בסך הכל עוד פריט כדי להראות עד כמה אני עשיר ומתוחכם.
אני מתכופף אליו, מקיש את הקוד ושומע את קולות החריקה הרגילים בעוד המנעול נפתח. הדלת הקטנה נמשכת באיטיות, בפנים נראים רק קירות המתכת הכסופים. הכספת ריקה, לא מפתיע.
אני מניח יד אחת על הפינה השמאלית הרחוקה ואחת על הקרובה, לוחץ בנקודות ספציפיות ומרים את רצפת הכספת. ריק.
"גם את התחתית הכפולה הוצאנו," היא ממלמלת בקול משועמם.
אני נאנח. מהלך חכם מצידם, אבל מבאס בשבילי. שמרתי שם סכום לא קטן שקיוויתי שעוד ישמש אותי בעתיד. אבל לא נורא, זה לא החפץ הכי יקר בכספת.
אני מושיט את ידי פנימה אל הפינה הימנית הקרובה, נוקש במהירות חמש פעמים עד המכסה נופל.
הפעם כשמבטי פוגש את שלה, סוף סוף אני רואה ניצוץ של הפתעה.
"אם את נותנת למישהו למצוא דבר מוסתר, הוא יאמין שהוא מצא הכל ולא יחשוב לחפש מעבר."
"לא רע," היא אומרת וחוזרת למבט אדיש.
אני מתרכז בחור, מדמיין את התעלה הקטנה שפונה פנימה. בזהירות כדור כסוף קטן נשלף, מרחף אל ידיי.
"מה זה?" היא שואלת כשאנחנו נעמדים.
אני מושיט לה את הכדור, והיא מרימה אותו עם ידייה העדינות. הוא קטן פי שתיים מגודל כף ידה.
"זה הסוכנת סמית'," אני אומר ומצביע לעברו. "משהו שאמור לתת למקום הזה הרגשה אחרת. משהו שאמור לתת הרגשה של בית."