עיוורת צבעים (2)
"למה את פה מתוקה, בואי למיטה", אני שומעת קול של אישה.
עיניים חומות-טובות, פנים נעימות, כך אני יוצרת את קלסתרון פניה
ונעזרת בצבעים הכלליים שאני רואה מולי. היא מאוד לבנה גם.
"מי את"? אני שואלת בחשד קל, אבל ללא פחד, אני יודעת שהיא
אדם טוב.
"קוראים לי רונית," היא משיבה בלי לספק מידע נוסף.
"איפה אני?"
"את נמצאת במקום בטוח."
יד נחה על כתפי ודוחפת אותי בעדינות לכיוון ממנו באתי. אני נענית לה, ומפלסת את דרכי לעבר המיטה. אבל נתקלת במשהו קשה שמפריע לדרכי.
כעת שתי ידיים אוחזות בשתי ידיי ועוזרות לי לעלות, אני נשכבת ומניחה בזהירות את ראשי על הכר.
אני מנסה למקד את מבטי ברונית, ומזהה עוד צבעים. למעלה בצד ימין אני רואה צבע טורקיז יפיפה, בטח זה העגיל שלה.
"עגילים יפים," אני מעירה.
"תודה," בקולה נשמע שהיא מחייכת.
אני מסיטה את ראשי לצד שמתחיל לכאוב קצת, שומעת גרירה של כיסא, ואז, שקט.
תחושות עולות לי בגוף, מגיעות למוח, שם הן מתערבבות בצבעים. הצבעים כל כך ברורים, עד שרואים בהם את הניואנסים הקטנים. מעניין מה "דוקטור" הייתה אומרת אם הייתי אומרת לה לפני שנה שאני יכולה להבחין בהרכבו המדוייק של צבע אחיד. היא בטח הייתה מעניקה לי את החיוך המיוחד שלה, זה ששמור לתלמידים שמצטיינים, ואני הייתי מתמלאה בגאווה, ובמהמשך היום הולכת כמו מלכה בתוספת החיוך דבילי המרוח על הפנים.
"את מחייכת," רונית חצי שואלת חצי אומרת.
אני מתנערת ממחשבותיי ומסיטה לאט את הראש לעברה, ראשי מתחיל לפעום בכאב, אני עוצרת באמצע, ומשאירה את עיניי עצומות.
"זה טוב?" אני שואלת.
"מה את חושבת?"
"אני לא יודעת מה אני חושבת. אבל משהו שאמור להיות טוב, אומר לי שמתקרב משהו רע", אני משיבה.
"אז אולי תנסי למנוע את המשהו הרע?" היא מציעה.
"אני לא מסוגלת," אני מתחילה להרגיש מצוקה, אני בטוחה שזה נשמע בקולי. "זה כל כך אכזרי, זה משתלט עליי".
אני מרגישה משקל קל על חזי, שוב כף היד שלה. היא מזרימה מעט חמימות.
"ועכשיו"? היא שואלת, בטוחה בעצמה, כאילו יודעת מה היא גורמת לי להרגיש.
"פחד. אני יודעת שזה לא יספיק."
ובתיאום מוחלט, אני מרגישה אותו מתקרב, את הצבע השחור. כאב הראש גובר, מקהה את חושיי.
הדבר האחרון שאני שומעת זה צרחה היסטרית, מקפיאת דם, שיכולה להיות רק שלי.
תגובות (0)