המתים-חיים: פרק 2

כל אחד אוהב להתעורר בשקט במיטה או שמישהו יעיר אותו בגלל קפה או ארוחת בוקר מכונה לשם שינוי.
במקום זה אני חוזר להיות בטרנס של קבור בחיים,שוב.
אומלל,מסכן,אני מרחמת עליו,תחסכו את זה ממני.
לא צריך את זה, רק צריך את היציאה המחורבנת מפה עכשיו.
בכנות,המוח שלי ישר טס לאנדריאה, בדאגה.
היא אמרה שהכל בשליטה, אז באמת הכל בשליטה? אני שואל את עצמי.
אל תפקפק בה אידיוט! היא יודעת מה היא עושה! אני משיב לעצמי.
אז הדבר השני שעלה לי לראש בכל האפלה מסביב הוא מה לעשות עם האורח אם משטרה לא הייתה אחריו בכלל, סתם פושע עם אקדח.
מה אפשר לעשות טראנט החמוד שכיוון עליי אקדח מטווח אפס? מממ, מעניין מאוד…
הנה רשימה קצרה של מה כן עושים שאתה מתנקש בעצמך:
אפשרות 1: לירות בכל איבר לא חיוני אצלו בגוף בזמן שאני צופה בטלוויזיה בהנאה.
אפשרות 2: לשרוף אותו בחיים ולעשות פופקורן גדול לפניי ולהנות.
אפשרות 3: לקבל אגרוף בפנים ישירות ולשכוח מאפשרות שלוש לעולמים.
רגע, מה? לעצור הכל, איך אגרוף לפנים עוזר…ולמה אני חושב על זה?!
הכאב מגיע מיד אחר כך עם פתק: סליחה על האיחור, הייתי בשירותים.
הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא: שיט או מעולה.
שיט, כי אז זה הפושע המבוקש טראנט וכל סוף השבוע הרגוע הלך כי נחטפנו.
מעולה, כי אנדריאה מנסה להעיר אותי בדרך לא נעימה ממש אבל הכרחית.
אלוהים, אפשר להשתגע פה, לא הייתי מספיק משוגע כג׳ק המרטש? העולם רוצה שהוא יחזור? זה מה שהוא רוצה? שג׳ק יגיע?
העצה שלי לעולם, אני חושב, היא כן ולא, תלויי במצבים.
ג׳ק הוא בן אדם משוגע ומפחיד, חשבתי לעצמי שוב, אבל אתה ג׳ק המרטש טמבל! עניתי לעצמי שוב.
אלוהים די עם זה כבר! אני צורח לעצמי במחשבה, אנדי! תעירי אותי כבר!
אחריי שאני מתתי כל כך הרבה פעמים ,אני אמות מדלת חדר של מוטל דרכים?
אני ממש עלוב.
כבר התחלתי לדמיין את הלוויה, עם הקבר הצנוע ומה הולכים להגיד.
״הוא היה אמור לחזור…״ מייבבת אנדריאה, שרובין מנחמת אותה ללא מילים.
לא היה לי כוח לחשוב מלבד הדבר הזה, בפעם הבאה אנדריאה אחראית על הרעיונות.
אני חושב לעצמי בשקט,בחושך.
כאילו אני עדיין קבור בחיים.
…
כעבור נצח נצחים לדעתי אני שומע שיחה, הזמן פה עובר לאט לכל מי שלא התעלף פעם.
״מה לעזאזל עשית לו?״ שואל קול מוכר, שעומד להתפוצץ על אנדריאה בכל רגע.
״מה היית עושה רובין? נותנת לו לחטוף כדור בראש?״ תוקפת אנדריאה.
רובין, איך אחותי הגיעה לפה? אני מערער, את לא אמורה להיות עם דמון פריד בונצאולה?
״לא,יוצאת מהדלת האחורית אם יש,״ רובין עונה לה בעצבים.
״אבל אין חמודה, תסתכלי,״ מקניטה אותה אנדריאה.
לא שוב הריבים האלה…אני חושב לעצמי בזמן הדממה הרועמת.
אם אני שומע אז אולי אפשר לראות כבר? אני שואל את עצמי.
מסתבר שכן, רוצה? הוא עונה לי.
זה שאלה רטורית, אני עונה לו.
ואז אני רואה מטושטש שוב, חזרתי בערך.
״צודקת בת האצולה החמודה שדפקה לו דלת בראש,״ רוטנת רובין.
״אני אשמה בהנפת הדלת אם זה עוזר לך להירגע,״ אנדריאה מודה.
״מוותרת על העקרונות שלך, ממש אצילי״ רוטנת רובין לעברה.
״ממש יופי שאני מתעורר ושומע את אחותי ואת אנדי רבות בפעם המיליון ואחת,״ אני מתערב.
״מה אמרת?״ שואלת רובין על סף פיצוץ.
אני מגחך לה בפנים, היא מנידה בראשה כלא מאמינה לחוצפה שיש לי.
״למה את פה אחותי? אם זה לקחת את הפושע למשטרה, אז תודה ושלום,״ אני מביט בה באדישות.
״אה, ג׳ורדן. אני מציעה שתחזור בעצמך״ קוראת אנדריאה בלחץ ומנסה להרגיע אותנו פה.
רובין לא חושבת ומסתערת עליי, שהיא נבלמת ברגל מהירה של אנדריאה ונופלת עליי.
הגוף שלי כואב מהמסה שנוחתת עליי, רובין לא נוצה בכלל, היא סיד.
אני מביט בה מטושטש והיא רק צוחקת בפראות וקמה ממני, אנדריאה צוחקת גם.
״הוא האמין לנו, רובין. הוא האמין לנו״ מתנשפת אנדריאה.
״נו באמת, תתבגרו כבר,״ אני עוצם עיניים בתסכול.
״מה הולך פה?״ שאל קול גברי ואז אני רואה בטשטוש את הפושע המבוקש מביט ברובין בבלבול.
טוב, לא כל יום הוא יראה שני בחורות בנות 18 חתיכות מול הפנים, אני חושב.
אחת עומדת ונקרעת מצחוק ואחת עליי מנסה לנשום מרוב צחוק, אני קורבן בדיחות אנושי.
הוא מנסה לקום וזוכה בבעיטה מאנדי בחזה שפניו מתעוותים בכאב גם כשהיא גוררת אותו לרובין.
רובין תופסת את ראשו ושוברת מפרקתו בסיבוב מהיר מידיי, כך שה״קלאנק״ ששומעים לא כאן.
היא מוציאה ממנו מפתחות לרכב וזורקת את זה באחת ידיו הנושרות והמתות באכזבה שמת מהר מידיי.
״יש עבודה שני לאבי דאבי,״ היא מביטה בי ובאנדריאה בחיוך קטן ״בצפון-מזרח סודאן נראה לי.״
״טוב לפחות לא קיבלתי אגרוף בפנים ממנה״ אני נאנח ומביט בטשטוש ברובין.
היא קמה ממני ועוזרת לי לקום, לייתר דיוק אני נשען עליה כמו איזה חייל פצוע ברגל.
״קיבלתי ממני אגרוף בפנים,״ אנדריאה מתכופפת, ״והנה בונוס.״
היא מתקרבת לעברי עם השפתיים אבל במקום זה הסטירה מגיעה בעיקוף.
״בשביל מה זה היה?!״ אני קורא, שם את ידי הפנויה על הלחי האדומה.
״אל תעז להתערב בשיחת בנות או שתקבל גם ממני אידיוט קטן״ מגחכת רובין.
״עברנו מאח קטן לאידיוט קטן״ אני נאנח, זה לא ייגמר איתה לעולם.
״התקשרנו למשטרה בזמן שהיית מעולף,אידיוט קטן.״ מלמלת רובין בחיוך מרוצה.
אני נאנח באכזבה, זה הולך להיתקע אצלה בראש עוד מאה שנים מעכשיו.
״תפסיק להתערב בשיחת בנות,״ מודיעה אנדריאה. ״עכשיו בוא נזוז אידיוט שלי, יש עבודה.״