המונה ליזה-מכתב אישי
שוב הם חולפים מולי, שוב הם לא שמים לב אליי, שוב אני שם. כל יום פה על הקיר דומה למשנהו. אם רק יכולתי לדבר, רק יכולתי להביע, רק יכולתי לחייך. אבל אני, אני לא יכולה. אני פשוט תלויה שמה, על הקיר הקר.
פעם כשהייתי חדשה מהניילונים היו מציגים אותי, היו מתבוננים בי, היו מעלים השערות כלפיי, אבל עכשיו, עכשיו אני חפץ. אני מלאת תוכן, למרות שאני העתק. אני משורטטת בקפידה, למרות שלהם זה כבר לא משנה.
מזל שהוא צייר לי עיניים. את כמות הידע שראיתי מוח אנושי לא יכול לספוג, אבל אני כל יום מתבוננת וסופגת. אני רואה איך הילדים הופכים לבוגרים, ואיך הבוגרים מזדקנים. אבל אני לא משתנה, אני פשוט תלויה שמה כל יום בשנה.
פעם אחת הילד הקטן נשאר ער עד מאוחר בלילה, והיה בטוח שהעיניים הכחולות אפורות שלי עוקבות אחריו. הוא צרח והעיר את הבוגרים אבל אלו לא התייחסו. הוא צדק כמובן התבוננתי בו, בשערו החום, בפניו הילדותיות, בגופו הקטן וברגליו הקטנות. אבל הוא לא התבונן חזרה, ממש כמו כולם.
אני תקועה בתוך מסגרת זהב, שכל יום מאבדת מעט מהברק והניצוץ. אני מעלה אבק, והוא גורם לי להתעטש, אבל האם למישהו אכפת? לא. אני לבד בעולם ולבד על הקיר. חברותיי הלכו לפח ממזמן ורק אני נשארתי למזכרת, מזכרת שפעם הייתה אמנות.
אמנות היא דרך של האמן לבטא רגש, והוא ביטא בי כיד המלך. אני מרגשת, אני יודעת שכן אבל אני רק תמונה. עולם קר ומנוכר כל אחד מול מסך שחור בעוד שאני צבעונית, והחיוך שלי הכי מתוק בעולם.
פעם הייתה תרבות, אבל תרבות אמיתית. פעם הייתי מוצגת רק בארמונות הכי נחשבים, רק אצל מלכות ומלכים. טוב לפחות ככה מספרים ההעתקים הקודמים. ומה יהיה איתי? לאיפה אני אלך? איפה אני אטייל?
גם לכם יש בבית אחת כמוני? טוב לא ממש כמוני, אני מיוחדת. אבל בטוח אחת אחרת, כמו חברה שלי. היו לה את עגילי הפנינה היפים והנוצצים ביותר שאי פעם תוכלו לדמיין. ושערה הזהוב האיר את הלילה, עכשיו הוא בטח אפור, ככה זה שמזדקנים.
עליי לא אבד הכלח, אני מרגשת, אני יודעת שכן. כמעט אף אחד לא יודע שהדבר שאני הכי אוהבת בעולם, זה להקשיב ולספר. כן, גם אני פטפטנית, אולי לא בעינכם אבל בעיניי חבריי אני הכי חופרת שיש. מה אתם אומרים? אני חופרת לכם?
הייתי רוצה חברה, או לפחות חימום. הקיר הקר הורג את תשוקתי, ואני מרגישה שאני אובדת בתוך עצמי. הייתי רוצה לאהוב ממש כמוכם, ו…ורוצה ללכת, ולהרגיש ולהקשיב ממש כמוכם. אל תטעו אני לא שונה בהרבה.
גם לי מחשבות, גם לי רצונות, גם לי עיניים, אף ופה מתוק. גם לי מורשת והיסטוריה ואני מקווה לפחות שאשאיר משהו אחריי, אחרי לכתי. לא הייתי רוצה להישאר פה כתמונה, הייתי רוצה להעביר מסר. כמו… כמו הפורטרטים של המלכים והמלכות, או כמו תמונות המנציחות ניצחונות וקרבות ענק .
ומה איתכם? אני פה חופרת ועודרת, אבל לכם יש מחשבות לעתיד? על הסוף?
הייתי רוצה שכשיקברו אותי, אם בכלל, יהיה כתוב על הקבר: "כאן קבורה בגאון,לה ג'וקונדה. אמנות ותרבות". נראלי שזה ממצה אותי, לא?
תגובות (3)
וואו, יש לי המון מה לומר על זה.
דבר ראשון שמתי לב שיש לך ידע רחב על אמנות, רמזת על "הנערה עם עגיל הפנינה". יש בזה עומק, לא בדקתי אבל האם יש לך מושג אם שני הציורים נמצאים באותו המוזאון?
דבר שני-"טוב לפחות ככה מספרים ההעתקים הקודמים." האם התכוונת להעתקים הקודמים של המונליזה? או בכלל לציורים אחרים לגמרי? בעיקרון יש הטוענים שכשהמונליזה נגנבה פעם, ציירים מכרו העתקים מזוייפים באלפי שקלים. ועד היום לא בטוח איזה אחד הוא האמיתי.
עוד משהו שקצת הפריע לי, המונליזה היא בהחלט אחד הציורים החשובים ביותר בהיסטוריה של האומנות. כשכתבתה שהיא מרגישה שלאף אחד לא אכפת ממנה והיא מתמלאת אבק על הקיר, ידעת שאלפי תיירים הולכים למוזאון הזה במיוחד כי ידוע ששם היא נמצאת? אלפי אנשים ביום מבקרים אותה. (מידע שאני יודעת כשלמדתי עליה, יכול להיות שזה משתנה כל שנה במיוחד עם הקורונה.)
"גם לכם יש בבית אחת כמוני?"- הלוואי וכיום היו עוד אנשים שקונים יצירות וציורים לבית. אני חושבת שהעניין הוא הכסף. ציורים עולים הון במיוחד כאלה נחשבים. בטח שאם אני הייתי המונליזה הייתי מרגישה בודדה, רוצה שיקנו אותי לבית.
"הייתי רוצה חברה, או לפחות חימום."- הבעיה שכשהטמפרטורה חמה היא יכולה להרוס את המונוליזה הרבה יותר מהר, ובעיקרון במוזאונים מתאימים את הטמפרטורה בכוונה. אני מנחשת שהתכוונתה לזה בכיוון השני, לא פיזית חימום.
" הייתי רוצה להעביר מסר"- שוב, המונליזה היא מאוד חשובה לאמנות. הרבה אנשים שאבו ממנה השראה וכיום עדיין.
http://www.theartblog.co/mona-lisa-art-blog/ -כנס לקישור יש שם הרבה מידע
אם אני לא טועה המסר שהסיפור הזה מעביר אליי הוא שהאמנות נשכחת לאט לאט. אפילו המונליזה מרגישה שיתנו לה כבר סוף. אני מאוד חושבת שהאמנות לגמרי השתנתה. ככה שפעם היו ציורים אצל מלכים ואחרי במוזאונים, בקרוב מאוד בעתיד אולי יהיו מוצגות במקום אחר לגמרי. כבר עכשיו יש המון באינטרנט.
דרך אגב לא ציינתי כמה נהניתי לקרוא את זה. כתיבה מדהימה ורעיון מגניב להיכנס לדמותה של ציור.
דבר ראשון וחשוב ביותר, תודה ענקית על התגובה המלבבת. ממש שמחתי לקרוא את תגובתך.
"נערה עם עגיל פנינה" מוצג במוזיאון המלכותי מארוציוס ואילו המונהליזה בלובר.
הסיפור הוא על העתק של המונה ליזה אשר משפחה רכשה אותו לביתה לכן יכלה "להכיר" את נערה עם עגיל פנינה (עותק נוסף שהמשפחה רכשה).
בנוגע לכך שרשמתי שלאף אחד לא אכפת ממנה, הכוונה היא שלמשפחה שרכשה אותה כבר לא אכפת מהאומנות שרכשה. וכפי שרשמת בסוף התגובה הסיפור הוא על כך שההערכה שמביאים לאומנות הולכת ופוחתת, וזה עצוב לטעמי.
טמ"פ חמה בהחלט יכולה להרוס את הציור, טעות שלי.
מאוד מעריך את התגובה ושמח שהתחברת. תודה רבה!