The Legacy of the Numbers פרק 13
בצהריים החוף מתמלא באנשים.
זה מרגיש מוזר ללכת על החוף בחליפה הזאת, לראות את כל הילדים סביבי רצים לקפוץ לתוך המים, מדי פעם מביטים בי כאילו אני חייזר.
כשאני מסתכל על הים אני נזכר בלולה וביכולת שיש לה לשלוט במים. חיוך קל עולה על פניי לרגע. באחת מהפעמים שהיא הראתה לי את היכולת, שאלתי אותה מה ההבדל בין הכוח הזה לבין הכוח של הטלקינזיס. לא עלה בי שאולי זה לא רעיון טוב להתגרות בה בזמן שאנחנו שוחים, למדתי את זה בדרך הקשה.
אני ממשיך לחשוב על השיחה הקצרה שניהלתי עם הלנה. מעולם לא חשבתי יותר מדי על הקשר הזה, מניח שפשוט ננתי להכל לקרות. עד היום אני ממשיך לחשוב על שונה, לא מוכן לשחרר מהעבר. אולי הכל באשמתי בכל זאת, אולי אני אומלל מבחירה.
אני מחליט להניח את המחשבות האלו בצד לבינתיים, ולחזור. בתקווה לולה נרגעה כבר.
אני צועד בשביל הלבנים ומתקדם לכיוון הדלת. לולה ביקשה כל כך הרבה פעמים שלפחות נתלה שלט, משהו שיתן למקום הזה חיים. כנראה אני פשוט עדיין לא מוכן להשאר במקום אחד לתמיד.
הדלת נפתחת בקלות, סימן שאו שהיא נרדמה או שהיא כבר לא כועסת.
"לולה?" אני קורא ושולח מבט לכיוון הסלון. היא לא נמצאת שם ולא במטבח, אז כנראה שהיא בכל זאת חזרה לישון. אני עולה בשקט למעלה, פונה אל חדר השינה.
הדלת פתוחה למחצה, נותנת לי מספיק מרווח רק כדי להציץ אם היא שוכבת בפנים. שפתיי מתעקמות למראה המיטה הריקה.
"לולה?" אני קורא שוב, פותח את הדלת. הארון בקצה החדר פתוח, החליפות שלי מסודרות על המתלים. אלה הבגדים של לולה שחסרים.
"לולה? את כאן?" אני קורא שוב, הפעם חזק יותר. היא לא נמצאת בחדר האמבטיה, הדברים שלה גם לא בחדר השינה השני. עיניי נפערות כשהמחשבה קופצת בראשי.
אני יורד במדרגות במהירות, רץ לכיוון המרתף. הדבר הראשון שאני בודק לפני הכל זה את הקרטון בתחתית הערימה. אני שולף את הקופסא הכחולה מתוכו ופותח אותה כדי לגלות שזה לא שם.
"לעזאזל!" אני צורח. הברדס לא שם. היא לא נמצאת בשום מקום וגם החפצים שלה לא כאן. עוד יכולתי לחשוב שאולי היא יצאה לאנשהו, אבל אם הברדס לא פה זה כבר עניין אחר. היא עזבה.
אני קם ומתחיל לצעוד באי-נחת במרתף, אוחז בראשי. עם הברדס עליה היא יכולה להיות בכל מקום, אפילו בצד השני של העולם ואני בחיים לא אמצא אותה. זה לא יכול להיות, זה לא יכול לקרות. לא שוב. אני לא יכול להשאר לבד.
מחשבותיי נהיות יותר ויותר חשוכות, ייאוש משתלט עליי. אלא שאז, אני נזכר במשהו. כן, זה היה כשהגענו לכאן. זה הסיכוי האחרון שלי למצוא אותה, אם היא עדיין לא עזבה לגמריי.
אני נאלץ לעצור כל כמה דקות כדי להשתעל, ואז ממשיך את הרכיבה על האופניים. מי היה מאמין שהסיגריות לא יעשו לי טוב אחרי הכל. פניי מכוסות בשכבת זיעה, ציוצים נשמעים בין הנשימות הכבדות שלי ועיניי מחזיקות דמעות. חיוך עולה על פניי כשאני מזהה את היער, אותו אחד שעברנו בו כשהגענו. אני מקווה שאני עדיין זוכר את הכיוון, שם נמצא הסיכוי האחרון שלי למצוא אותה. אם אפספס אותו, הכל אבוד ואשאר שוב לבד. אני אעשה הכל רק כדי שזה לא יקרה.
אני נכנס עם האופניים לתוך היער, מתעלם מהשביל. אם זכרוני אינו מטעה אותי, הדרך לקחה לנו רבע שעה בהליכה. אני אמור לכסות את המרחק הזה בקלות עם האופניים.
כשהעץ העבה מופיע באופק אני מנמיך את הקצב, נאלץ לעצור לרגע על מנת להשתעל שוב. אני זורק את האופניים הצידה ומקיף את העץ.
היא יושבת שם, משעינה את ראשה על העץ, לבושה בברדס האפור. אותו ברדס אפור שהיא לבשה בפעם הראשונה שפגשתי אותה בחדר בו שונה נחה.
היא מרימה אליי מבט, ואחרי שמזהה אותי משפילה את ראשה. ידה מונחת על האדמה, אצבעותיה עוברות על נקודה קטנה שזוהרת לרגע בכחול.
אני מתכופף לידה ומתעלם מכל הציוצים שיוצאים מגרוני. היא ממשיכה לבהות באותה נקודה, מבטה נראה מרוחק.
"כשהגענו," אני מתחיל אך נאלץ לעצור מיד, לוקח נשימה ארוכה ונלחם בשיעול שמנסה לצאת. "טיילנו ממש פה. אם אני זוכר נכון ביקשת שאחכה מסביב לעץ ואעצום עיניים. אחרי דקה כשאמרת שאני יכול לפקוח אותן, לא אמרת לי למה. רק אמרת שזו תהיה הפתעה."
היא לא מגיבה, ממשיכה להביט באדמה, פניה לא משנים את הבעתם. אני מרגיש שאני עומד לאבד אותה.
"זו הייתה ההפתעה?"
"למה באת, ג'ון?" היא מסתכלת עליי, נועלת את עיניה בשלי.
אני ממשיך להביט בה ובולע רוק. מה אני יכול להגיד? הראש שלי מתפוצץ מכל המחשבות. אולי זה פשוט הזמן להיות כנה לגבי הכל.
"אני לא אוהב אותך," המילים הראשונות שיוצאות מפי, וזה נראה שהיא נפגעה. אבל אני לא יכול לעצור עדיין.
"אני עדיין אוהב את שונה, ואני לא אפסיק. אני אוהב אותה יותר מהכל, יותר משאי פעם אוכל לאהוב מישהו, אפילו אותך."
"למה אתה אומר לי את זה?" שפתיה רועדות, דמעות מנצנצות.
"לולה, כשהיא נפטרה… את זאת שהיית שם. הרגשתי אבוד," אני תופס בידה, לא רוצה שהיא פשוט תקום ותעזוב. "הייתי לבד, וזה היה הרגע הכי נורא בחיים שלי. את הבאת לי תקווה. ואני יודע, אני יודע שהסיבה היחידה שהצטרפת אליי זה כי ריחמת עליי."
היא נרתעת לאחור, מרחיקה את פניה ונותנת לדמעות לזלוג.
"את הבטחת להם שאת תוכלי למצוא אחד מהאנשים שלך, מישהו שיש לו את היכולת לרפא, אבל לא הצלחת. את האשמת את עצמך במוות שלה. זה אני שלא מנעתי ממך לעשות את זה. נתתי לך לקחת את האשמה כי זה היה נוח באותו הרגע. ואת ריחמת עליי. החלטת לעקוב אחריי כדי שאולי, אולי יום יבוא ואני אפסיק להרגיש ככה, אולי אפילו אסלח לך."
היא עוצמת את עיניה, נותנת לראשה להחליק למטה מהעץ.
"בבקשה," אני מתחנן, תופס ביד שנייה את ראשה. היא פוקחת את עיניה ומביטה בי, הדמעות משקפות את הצבע הכחול שמאחוריהן.
"אני צריך אותך איתי. אני לא יכול להשאר לבד, לא משנה מה. בבקשה תתני לי לבקש את הדבר האנוכי הזה. אם צריך, אם צריך שאני אפסיק עם זה-" אני שולף ביד רועדת את חבילת הסיגריות מכיסי, "שזה ילך לעזאזל. שהכל ילך לעזאזל, אני אוותר על הכל. רק בבקשה," אני ממשיך וזורק בכל כוחי את הקופסא.
היא לא עונה, ממשיכה להביט בי עם עיניה הדומעות.
אני מחזיר את מבטי אל הנקודה הכחולה, צופה באור נעלם ונדלק.
"מה זה?"
"משהו שרציתי להביא איתי," היא אומרת בקול חלש. "משהו… משהו שהיה אמור לתת למקום הזה הרגשה אחרת. לתת לזה…"
"לתת לנו הרגשה של בית," אני מחזיר את מבטי אליה והיא מהנהנת.
"אני אעשה הכל, רק בבקשה," הדמעות מתחילות לזלוג. "בבקשה רק תישארי, רק לעוד קצת."
~שנתיים לאחר מכן~
בסופו של דבר, לא יכולתי לעמוד בהבטחה שלי. נתתי את מילתי ללולה, ולא משנה כמה ניסיתי, לא משנה כמה השתדלתי, לא הצלחתי. אני מרגיש שאכזבתי אותה. אולי אפילו את עצמי. מה בסך הכל רציתי? ביקשתי יותר מדי?
אנחנו עומדים במרתף הבית. כשהגענו לראשונה, הוא היה מבולגן ומאובק. הוא עדיין נראה ככה, אלא שעכשיו יש שולחן עץ במרכזו, רגליו עקומות והוא מאיים להתפרק בכל רגע.
"זה נראה נורא," היא אומרת לבסוף, מאשרת את חששותיי.
יש עוד רגע של שקט לפני שהיא ממשיכה. "אתה יודע שאני יכולה-"
"שלא תעזי להגיד שאת יכולה פשוט להרכיב אותו עם הטלקינזיס," אני קוטע אותה מיד.
היא שותקת, ממשיכה לבהות בכשלון שלי, ובסופו של דבר תופחת על כתפי. "בוא, האורחים הגיעו."
אני משפיל את ראשי, מקבל את התבוסה. זה בסך הכל שולחן. זה לא היה אמור להיות כל כך קשה.
אנחנו עולים למעלה, מברכים את האנשים שכרגע נמצאים בסלון.
"שמח שיכולתם לבוא!" אני מחייך ולוחץ את ידו של טוד. הוא גבוה מעט ממני, עיניו ירוקות, שיערו שחור קצר חלק ויש לו מעט זיפים. הוא רק לא מזמן התחיל להתגלח כל יום לבקשת אישתו. אבל זה בסדר, אם אני הצלחתי להתרגל, הוא בודאות יצליח.
"מנסים בכל הזדמנות!" הוא צוחק.
אני מתיישב בכורסא הצהובה, בעוד טוד מתיישב בספה הירוקה ליד אישתו, מרי. יש לה שיער חום ארוך וחלק, עינייה ירוקות בהירות. לולה יושבת בקצה הספה הכתומה, נעשנת לעברה.
"עוד חודש, לא?" לולה שואלת בחיוך ומנידה את ראשה לכיוון הבטן של מרי.
"רק עוד קצת," מרי צוחקת, מחזיקה את ידו של טוד.
"בן או בת?" אני שואל והם מחליפים מבטים.
"אל תשאירו אותנו במתח!" קוראת לולה.
"זו בת!" מרי צוחקת והן מחזיקות ידיים.
"חשבתם על שם?" לולה שואלת ומצרה את עינייה.
טוד מגחך לרגע. "אני הצעתי אנג'לה-"
"אנחנו קוראים לה קייטלין!" מרי קוטעת אותו.
"הוו, קייטלין זה שם כל כך יפה!"
טוד מרים את מבטו אליי, מקווה שאעמוד לצד חברי הטוב לנגד שתי הנשים.
"מצטער טוד," אני אומר בחיוך ומושך בכתפיי, "קייטלין מנצחת את אנג'לה."
הוא מהנהן ומשפיל את ראשו, מעלה על פניו הבעה זהה לזו שהייתה על פניי רק לפני דקה במרתף.
"מה אתכם, חשבתם כבר על ילד?" מרי שואלת ומצרה את עינייה.
השאלה שלה תופסת אותנו בהפתעה וגורמת לנו להחליף מבטים נבוכים.
"בחייך מרי, עזבי אותם, הזוג רק התחתן!" צוחק טוד.
להגיד שלולה ואני נשואים זה לא מדויק, אבל גם לא בדיוק שקר. בשלב מסויים פשוט החלטנו לעשות את זה, שמנו טבעת והכרזנו שהתחתנו. זה לא לגמריי רשמי, הרי זה לא כאילו היא קיימת במערכת נתונים כלשהי או שיש לה מסמכים רשמיים על הזהות שלה. אבל זה לא עוצר אותנו.
"אני מניח שזה משהו שאנחנו צריכים לדבר עליו," אני אומר, מביט בעיניה הכחולות. אותן עיניים שממלאות אותי בתחושה המרגיעה שלהן.
חיוכה מתרחב מהמילים שלי. "כן, אולי אנחנו צריכים לדבר על זה."
אנחנו ממשיכים לבהות אחד בשני, עיניה מנצנצות באור הייחודי שלהן.
"אם זו בת," טוד מתחיל, "יש לי שם מעולה."
ארבעתינו מתחילים לצחוק. מי היה מאמין לזה, שאחרי כל כך הרבה זמן אני באמת אצחק. לא צחוק מאולץ, אלא אמיתי. מאושר. אני סוף סוף מרגיש חי, לא מרגיש אבוד יותר.
~18 שנים לאחר מכן~
שקט ממלא את המרתף. אף אחד מאיתנו לא אמר מילה כל הזמן הזה, כולנו האזנו בסבלנות.
אני חושב לרגע על כל מה ששמעתי, מנסה למצוא הגיון.
"ברנדון, אני בטוח שלא עניתי על אף אחת מהשאלות שהיו לך," קולו ממשיך.
היי, לפחות במשהו הוא צודק. שום דבר מההקלטה הזו לא מסביר לי כלום.
"עדיין היה לי חשוב שתשמע את זה. היה חשוב לי שתדע מאיפה הכל מתחיל, למה המקום הזה זה הבית שלנו. ועוד משהו, לגבי השם שלך.
לפני שנולדת, אני ולולה התלבטנו איך לקרוא לך. אני העלתי את השם 'ברנדון', והיא נמשכה יותר לשם 'ליאון'."
מדהים, עכשיו אני גם יודע שהוא זה שחשב על השם שלי. לא פלא שמאז ומתמיד הייתה לי הרגשה שאני שונא אותו.
"כפי שאתה כבר מבין, הלכנו עם השם שאני הצעתי. אבל זה לא השם המלא שלך. אמנם הוא לא כתוב כך בשום מקום, אבל רציתי שתדע מה השם המלא שנתנו לך: בנרדון ליאון אנתראקס אלן."
עוד זמזום חלש נשמע לפני שההקלטה נעצרת. אף אחד מאיתנו לא מוציא מילה. לוקאס פותח את פיו כדי להגיד משהו, אך מוותר וסוגר אותו חזרה. צ'אד מביט ברצפה מהנהן. קייט עומדת לידי, לוחצת בחוזקה על ידי.
אני הראשון שמדבר. "אוקיי. תודה על כלום, אני מניח," אני אומר ומשחרר את אחיזתה של קייט, מתחיל להביט בארונות מסביב.
"זהו? לא רוצה להגיב על שום דבר ממה ששמענו?" לוקאס שואל בהרמת גבה.
"מה יש לי להגיד?" אני מסתובב אליו. "לא הבנתי מה היה הדבר הזה שהייתי צריך לדעת. אני מניח שלמדתי שהוא התנהג כמו זבל גם לפני הרבה זמן, אז, מה, הלקח זה שהוא לא השתנה?"
"היער הזה," צ'אד מרים את ראשו ומביט בי. "היער שהם היו בו, זה אותו יער שאתה אמרת לי אז שהיית בו והופיעו רכבים?"
אני לוקח רגע לנסות להבין על מה הוא מדבר ואז עיניי נפערות. הוא עלה על משהו.
"אוקיי, יער לא יער, זה הדבר היחיד שיש לך משהו להגיד עליו?" לוקאס שואל שוב מבטו קופץ ביני לבין המכשיר.
"איזה רכבים?" קייט פונה לצ'אד.
"הוא אמר משהו על רבע שעה הליכה, נכון?" אני שואל אותו, רק לרגע מתעלם משניהם.
"משהו כזה."
אני מהנהן, חושב לרגע על מה שהוא אמר. יער, רבע שעה הליכה, עץ עבה, אור כחול. הכל מתקשר. זו האבן העגולה שזהרה.
אני מרים את מבטי אליהם. "צ'אד?"
"אתה לא צריך להגיד לי," הוא מגחך. "יש לך מבט של עוד רעיון משוגע."
"על מה אתם מדברים?" קייט נעמדת בינינו ומביטה בי.
"אני חושב שאמא שלי השאירה משהו ביער. ואני בודאות יודע איפה זה נמצא," אני אומר ובוהה בעיניה הירוקות.
"אני לא מבינה."
"אני בעצמי לא מבין, אבל אני יודע שזה שם," אני ממשיך.
"טוב בסדר, בואו נתעלם מהחלק הבאמת חשוב כאן," לוקאס נאנח ושולח מבט לצ'אד לפני שהוא מביט בי. "מה אתה חושב שהיא השאירה לך? ועל אילו רכבים הוא דיבר?"
אני שוקל את המילים, חושב על איך להסביר את הכל מבלי לגלות לקייט על הכוחות שלנו.
"יער שהתאמנתי בו מדי פעם. בפעם האחרונה שהייתי בו זה היה שבוע לפני שרג'… לפני שאבא שלי התקשר. איך שנכנסתי הגיעו כל מיני רכבים ונלחצתי אז רצתי חזרה."
הוא מהנהן, בתקווה מבין את המשמעות של המילים. בתקווה גם מבין איזה סוג של רכבים גרמו לי להלחץ.
"אוקיי. אז אתה רוצה לחזור לשם לחפש את העץ הזה? אתה יודע, לחפש עץ ביער?"
"עץ ספציפי שכבר מצאתי בעבר," אני מחייך ומתקן אותו, "אני יודע את הכיוון. רבע שעה הליכה זה כלום."
"מה גורם לך לחשוב שזה עדיין שם?" שואל צ'אד.
"כי אני חושב שזה היה שם פעם שעברה, רק לא הבנתי על מה אני מסתכל. עכשיו אני יודע מה לחפש."
"אז אני אבוא איתך," אומרת קייט.
העיניים של שלושתינו נפערות. בכל מצב אחר הייתי יותר ממאושר שהיא תבוא איתי, ואני בטוח ששני החברים הליצנים שלי היו מתבדחים על זה. אבל אם מי שהגיע ליער זה באמת הממשלה, זה לא סתם טיול. זה מבצע חילוץ.
"את לא צריכה להדאיג את עצמך," לוקאס צוחק ומתקדם לעברינו. "אני רגיל כבר לשים עליו עין, אני אוודא שהוא לא ילך לאיבוד," הוא מניח את ידו על כתפי.
"תוודא שהוא לא ילך לאיבוד, אני אוודא שאתה לא," היא נועצת בו מבט.
"את לא הבטחת לילדות ההן שתעזרי להן באימון כדורעף בבוקר?" צ'אד מציע.
"הן יסתדרו יום בלעדיי, אקבע איתן ביום אחר!" היא קוראת ומסתובבת אליו.
"זה כבר די מאוחר לבטל תוכניות," הוא מתעקש ומגרד בעורפו.
"זה בסדר קייט, אנחנו נסתדר," אני אומר ומאלץ חיוך. "את לא צריכה לבטל כלום. אנחנו נלך רגע ליער, נקח מה שיש שם ונחזיר את זה לפה. לא ביג דיל."
היא חוזרת להביט בי, עיניה חוקרות אותי, גורמות לי להרגיש רע שאני צריך לשקר לה. העיניים האלה ממיסות את כל הבטחון שצברתי, מערערות אותי. אם היא תמשיך ככה, אני מרגיש שעוד רגע אכנע.
"בסדר," היא ממלמלת לבסוף. "אני אשאיר לך לדאוג שהכל יהיה בסדר," היא פונה ללוקאס.
"אני אחזיר אותו לפה לפני שאפילו תספיקי לקרוא בשם שלו," הוא מחייך ותופח על גבי.
"ברנדון," היא אומרת ומעלה חיוך.
חיוכו של לוקאס נמחק והוא בולע רוק. "היא טובה," הוא לוחש ומסתובב אליי.
צ'אד משחרר פיהוק וכתגובה אני לא מצליח לעצור את שלי.
"בוא נעשה את זה דבר ראשון בבוקר," אני מסתובב אל לוקאס. "את האמת, אני מותש ורק רוצה לתת ליום הזה להגמר."
תגובות (6)
אתה כותב יפה רגשות כמו שאתה כותב אקשן, ואולי אף יותר.
לי באופן אישי (וזו רק דעתי האישית) קשה עם סיפורים שמכפישים את האבא.
אני אוהבת את לולה.
תודה רבה על המחמאות! (:
מסכים שנושאים בנוגע למשפחה הם יותר קשים לקריאה, ולדעתי אם כתובים נכון הם מצליחים להביע יותר רגש מכל סיטואציה אחרת.
שמח שנהנת! D:
ננתי להכל לקרות- נתתי
הכתומה, נעשנת לעברה- נשענת
קייט טובה, אין ספק. ברמה של היא-לגמרי-יכולה-לעקוב-אחריהם-אל-תוך-היער טובה, למרות שאני בספק שהיא באמת תעשה את זה.
גם זה ברור לגמרי שהם מסתירים משהו ממנה ומנסים לנפנף אותה.
אני עדיין לא אוהבת את האבא. אמנם הוא היה כנה באיזה שלב (ואני הייתי כזה, "וואו אחי, איזה אומץ וחוצפה להגיד את זה למישהי בפנים") אבל זה עדיין לא נותן לו נקודות זכות אצלי.
לולה פשוט נחמדה ועדינה, אבל גם אותה אני לא קולטת, כי בכל זאת, למה ללדת ילד למישהו שלא אוהב אותך? [הם ממש מתסכלים אותי ובאלי לחבוט בשניהם.]
יותר מדי חוסר תשומת לב לשגיאות הכתיב, מתנצל!
בעניין ג'ון ולולה (מערכת היחסים המושלמת Day 1), יש הרבה דברים שנראה שלא מסתדרים. בכל זאת, עברו שנתיים מאז כל מה שקרה, הם השתנו ואנחנו לא באמת יודעים מה קרה בזמן הזה. (אתם. אתם לא יודעים. מבחינתי הכל הגיוני ומסתדר.) גם את לולה לא באמת נבין (-תבינו) מאחר ומעולם לא הוצגו הדעות שלה, מלבד מה שג'ון אמר ליד העץ.
מעבר לזאת אני לא רואה שום פסול בלא לחבב את הדמויות שלהם, לא כל דמות צריך לאהוב במיוחד, בעיקר אם חיכית שתהיה דמות שלא תאהבי מאז פרק 4 XD
תודה על התגובה, מקווה שתהני גם בהמשך! D:
אנתראקס זו המקבילה לשם של רג'יס? כי זה שם מגניב בטירוף. אני בעד.
היה לי משהו ממש חשוב לומר ושכחתי לחלוטין מה הוא היה.
אה כן, מכתב לאבא של ברנדון ליאון אנתראקס אלן: תגיד לי מה בדיוק חשבת לעצמך?
זהו. אין לי כלום.
אז אמא של ברנדון היא חוצנית. אי אפשר לומר שאני מופתעת. זה היה דיי צפוי. בהתחלה חשבתי שגם ג'ון כזה, אבל הבנתי שהוא לא כבר לפני כמה פרקים ולמען האמת, אני דיי מרוצה. אני אוהבת את הדמות שלו. לא אותו, אבל כן את הדמות. מרגיש לי שיש איזה סוד הרבה יותר אפל מאחורי כל זה, שאנחנו עדיין לא יודעים וככל הנראה יקח זמן עד שיעלה לפני השטח.
שאלה קטנה: הם באמת חוצנים? אין לי שום הסבר אחר לעניין, אלא אם הם חיות מעבדה סודיות של הממשל ואז הו…קיי. בהצלחה לכם. הבעיה שאתם עצמכם לא יודעים מה אתם (טוב, חוץ מרג'יס, אבל לא נראה לי שהוא עומד לספר לו משהו), אז איך אנחנו נדע? אני אוהבת שהידע שלנו מקביל לידע של הדמויות ומתפתח עם הגילויים שלהן. מכניס לסיפור יותר מכל דבר אחר~
נשאר לי רק פרק אחד לקרוא ולהדביק את הקצב :(
אה, חוץ מזה, אנשים – תקשיבו ללוקאס! הוא היחיד שבאמת שם לב לדבר הבאמת חשוב (אחמאמאחוצניתאחמ) ואתם תקועים על אבן זוהרת באמצע יער? נו באמת -_-