צלילים של תקווה

רעש הכה באוזניי בעוצמה כשנכנסתי אל המועדון הומה – האדם, הראשון שנכנסתי אליו מימיי. צלילי הבס הכבדים הכו ברמקולים וחדרו את האוזן הפנימית שלי, משמיעים כמעין סימן אזהרה בראשי. בום! בום! בום!
התחלתי ללכת, כבר בצעד הראשון נתקלתי במישהו, הוא החזיק כוסית וודקה ביד וצחק עם חבר שלו. הלכתי עוד קצת עד שהגעתי לעמדת הדיג'יי. "תוכל להנמיך קצת?" שאלתי. הוא לא שמע אותי. ניסיתי שוב, רק יותר חזק. הוא הפנה את ראשו, הביט בי כמה דקות וחזר לענייניו. נופפתי לעברו. תוכל להתייחס אליי בבקשה, ביקשתי בעיניי. הוא לא ראה.
אני חושב שתמיד הייתה לי הבעיה הזאת. תמיד הרגשתי קצת לבד בעולם, כאילו למרות שאני יכול לדבר, אחרים לא מצליחים לשמוע אותי. אני אוכל לצחוק עד שגרוני יתפקע, או לבכות מסרט עצוב שאני רואה עם עצמי, ואחרים ימשיכו את חייהם ולא יתייחסו אליי.
צלילי הבס הכבדים פתע התחלפו. מה שנדמה כצלילי אזהרה בראשי התחלף במשהו שדומה יותר לטקס לוויה לאדם לא כל כך אהוב, שבעת לווייתו משמיעים טראנס בקולי קולות. התחברתי לאותו אדם, ריחמתי עליו קצת. כמה עצוב זה שהוא אינו יודע שכלל לא מתייחסים לקבורתו בכבוד, הוא לא מרגיש כלום. הוא אדם מת שלא חי מעולם כי כל חייו היה לבד.
פתאום עלה בי הרצון כבד להיות כמוהו, לשכב בתוך ארון עץ, שותק, לא נושם, להתבונן אל תוך עצמי ולעלות לשמיים. במילא אף אחד פה לא ישים לב. אף אחד פה לא שם לב אליי, כולם עסוק…… "היי, הכל טוב?" בחור צעיר וגבוה מעט יותר ממני עמד מולי, בידו אחד מיני רבים של משקה אלכוהולי. הנהנתי. "הכל טוב", הפטרתי. קולו נשמע לי זר כל כך, כמה זמן לא החלפתי מילים פשוטות אלה אם אדם כלשהו.
"מה השם?" התעניינתי. "פטריק", ענה והביט בעיניי. "בכית?" שאל בחשש. השבתי שכן, ומיהרתי לנגב את הדמעות. הוא שאל למה, אמרתי שקצת קשה לי לדבר על זה. הוא הציע לי שאצטרף לחבר'ה שלו, שאשתה קצת, שאתעודד. שגם הוא מרגיש לפעמים לבד אז הוא שותה כדי להפיג קצת את הבדידות. אמרתי שאשמח להצטרף אליהם, למרות שתכננתי להיכנס לארון העץ ולהיקבר. במהרה שכחתי מהרעיון. צלילי הבס המפלצתיים הפכו למוזיקה נעימה ומרגיעה, שכיף לרקוד לצליליה. יכולתי לשמוע בין הצלילים את הקול המיוסר נשבר וקול אחר, מסופק יותר עולה.
החבר'ה של פטריק היו נחמדים, הגיבו בחיוך להצטרפותי אליהם. אחר כך עלינו לדירה שלו, דיברנו קצת יותר על החיים ועל כך שהיה לו קשה עם הלבד עד שפגש את החברים התומכים שלו. "זה כל מה שאדם צריך", אמר. וזה היה נכון. כי כבר הרגשתי את התוף המהדהד בראשי כסימן אזהרה שוקט, ואת הגלים העולים ויורדים, המרגיעים מתחזקים. כבר הרגשתי שיש לי משהו בעולם, שבעצם כן יש מי שמקשיב לי, שרואה אותי, שצוחק איתי, שמרגיש כמוני.
פטריק, תודה.. עולם, תודה שעזרת להכניס לחיי קצת תקווה!