ממלכת היסודות – פרק ארבע עשרה

מאיה נאנחה, עוד יום נגמר.
היא התהפכה במיטה שלה, לא מצליחה להירדם.
תמונה של אביה עברה בראשה, מה יקרה אם הוא לא יחזור? למה היא חושבת שהוא לא יחזור? מאיה לא ידעה… הייתה לה תחושת בטן שאמרה לה שזאת לא סתם משימה, שמי שנתנה לו את המשימה לא רוצה בטובתו או בטובת מאיה או… בטובת אגם? למה היא חושבת על אגם פתאום? הרי אגם בכלל נסעה לחופשה בלונדון… לא? האם יכול להיות שאגם רק מתחבאת בבית?
הסקרנות התפשטה בה כמו אש בשדה קוצים והספק כירסם בתוכה, היא אמנם לא ראתה מישהו יוצא ונכנס אל תוך ביתה של אגם, אך היא מפסידה 7 שעות של 'תצפית' בגלל בית הספר והיא גם לא טורחת להסתכל הרבה לכיוון ביתה של אגם כך שיכול להיות – יכול להיות שעוד מישהו נשאר בבית? היא חייבת לגלות!
לא… זאת משימה ליום אחר… מאיה הביטה בשעון שלה, השעה 23:59, אין מצב! היא חשבה לעצמה, עכשיו צריך לישון, מספיק שהיא בילתה כמה שעות טובות במחשבות על מסעו של אביה ועוד לפחות שעתיים של בהייה בקיר ודאגות.
מאיה ניזכרה בקופסא שנותרה סגורה, הקופסא שהמורה הביאה לה והכעס גאה בה, איזה משימה כבר המורה יכולה לתת לאביה – היא בסך הכל מורה!
מבטה נח על שק האיגרוף שלה לפני שעצמה את עיניה בכוח – מנסה לא להטריד את עצמה יותר מידיי, אט אט היא החלה לשקוע בשינה.
אוי! הכל מעורפל! זה בטח חלום! חשבה מאיה, אבל זה מרגיש כל כך אמיתי!
מאיה שבחלום צעדה באפלה עד שלפתע ראתה אור, היא צעדה בתקווה אל תוך האור הנוצץ והיפה.
מאיה שמעה קול נשי מוכר בחלומה, היא לא זכרה של מי שייך הקול המדהים הזה ששר לה שיר:
"כוכב מסמל את השלום, האחווה והטוב
והגנב מסמל את הרוע, היהירות והמכאוב
אני גנב
ומעל ראשי כוכב
אני נווד
מסתובב לבד
אני מנסה להוריד את הכוכב אך מתייאש
ונכשל
אני מנסה להוריד את קליפת האבן מליבי אך נסוג
ונכשל
ואחר כך הם שואלים: “למה?”
“אתה מתכוון לעבור שוב? אל תלך, אנא”
אבל תחושותיי אומרות לי שהמקום הזה
הוא לא אני, אני לא כזה!
וגם כשיש לי “חברים”
הם אליי מחייכים, אבל לא באמת אותי מקבלים
“אתה גנב או כוכב?” הם שואלים
אבל את התשובה גם אני לא יודע"
הקול הזה נשמע למאיה כל כך מוכר… ממש כאלו שמעה אותו קודם…
היא קמה מהמיטה והלכה למזוג לעצמה כוס מים קרים.
היא שתתה את המים בשקיקה, מה זה היה החלום הזה? היא שאלה את עצמה, אבל לא הייתה לה תשובה…
לפתע תמונות של אישה יפיפיה הופיעו בעיני רוחה.
מי זאת? היא נראית ממש מוכרת! חשבה מאיה. ופתאום. ללא כל אזהרה מראש. השתגרה למוחה המילה… אמא?
דמעות זלגו במורד לחייה של מאיה, אמא? האמא שהשאירה אותה לבד? האמא שגרמה לה לחיות חיים חסרי רחמים מצד אביה? האמא שעזבה אותה ברגע שנולדה? האמא שהספיקה לתת לה רק את שמה לפני שמתה? האמא הזאת?
מאיה שמטה את כוס הזכוכית מידה וזאת התנפצה לרסיסים בקול רם.
מאיה לא זזה. היא חלמה חלום על אמא שלה. זה נראה כל כך אמיתי! והשיר! השיר כל כך נגע במאיה, כאילו כל האבנים שאביה הכריח אותה לכסות בהם את ליבה הוסרו ברגע אחד, היא הרגישה כל כך חשופה עכשיו, כאילו כל מילה יכולה לפגוע בה, "כל כך… פגיעה" היא הופתעה.
לא היה לה לב. עכשיו היא הבינה את זה. היא הבינה שאחרים נפלו והיא דרכה עליהם כדי לקום, היא הבינה שהיא לא יכולה להתממש ככה! היא הבינה ש… לא! היא נעשית רכה! כדאי שהיא פשוט תחזור לישון.