The Legacy of the Numbers פרק 2

עבר מעל לשבוע מאז הפעם האחרונה שהייתי ביער.
אני משתדל לא להגיע לכאן לעיתים תכופות, בעיקר מפני שאני לא רוצה למשוך תשומת לב לא רצויה. אבל האמת היא, שהפעם אני סירבתי לחזור מסיבה אחרת לגמריי. בפעם האחרונה שהייתי כאן, אל תוך היער נכנסו אנשים רבים, יחד עם רכבים. אולי לא הייתה לי סיבה לפחד, אני תמיד יכול להגיד שסתם יצאתי לסיבוב מחוץ לעיר, ושהציוד שהבאתי נאבד. כשאני חושב על זה, החרדה שהרגשתי באותו רגע חוזרת. אני לא יכול לשלוט בזה. אני רגיל להרגיש שאני נרדף.
אני צועד מתוך היער בחושך. אפילו הירח לא נמצא בשמיים. אני מנסה לרוץ, אבל כוח המהירות שלי מסרב לפעול. אחרי שאני מחליט שאני עייף מידי, אני חוזר להליכה. אני ממשיך ללכת בחושך, מרגיש שהרגליים שלי נהיות יותר ויותר כבדות. זה מוזר, אני חושב לעצמי. זה לא קורה בדרך כלל.
לפתע, הכל מסביבי נהיה חשוך עוד יותר. אני עוצר ומסתכל מסביבי. אני בחדר. בדירה מוכרת, אבל לא בדירה שלי. אני סורק את הרהיטים, ומבחין בספר בקצה החדר, וצמרמורת עוברת בגופי כשאני מבין איפה אני נמצא.
לפני מעל לשבוע, יומיים לפני שהייתי ביער בפעם האחרונה, רצח התרחש בדיוק בדירה הזאת, בנבדה. סכין ללב. עוד נער עם כוחות.
אני מרגיש זיעה נוטפת ממני, ופחד לא מוסבר מציף אותי. מולי מופיעה דמות, לבושה בבגדים כהים. אני אפילו לא מצליח לזהות מה הצבע שלהם. ביד אחת היא תופסת את הגרון שלי, ביד השנייה שולפת חפץ מאחוריה, מלווה בצליל מתכתי.
אני מביט ישר בעיניים של הדמות, כהות ושחורות. אני מנסה לזוז, להתנגד, לעשות משהו, לא משנה מה. אני לא מרגיש את הגוף שלי זז יותר. אני בוהה בעיניים הכהות, מאבד את תחושת הזמן. אני אפילו לא בטוח כמה זמן לוקח לי להבין שאני בוהה בתקרה של החדר שלי, חושך מסביבי.
אני מנסה להרים את ידי, ממשש את הגוף שלי לאט. אני מצליח להרגע מעט כשאני חוזר להכרה מלאה. אני שוכב על המזרן שבחדר שלי, מרגיש איך כל הגוף שלי מלא בזיעה, החזה שלי עולה ויורד מהר עם כל נשימה.
אני עוצם עיניים, מנסה לעכל את כל מה שראיתי ואת מה שהרגשתי. אני מתיישב, ומנסה לאתר עם היד את הפלאפון שלי. אני מחליט שבמקום להרים אותו עם היד, להשתמש בטלקינזיס. אני רואה את הצללית של המכשיר מתרוממת מהרצפה לידי, עד שהיא ממש מולי.
אני משאיר את המכשיר באוויר לכמה רגעים, רק כדי לוודא שאני לא מדמיין. אני יכול להשתמש בכוחות שלי.
לאחר מכן, אני חוטף אותו מהאוויר, ומחפש במהירות את המספר של צ'אד.
אחרי שאני מחייג אני שומע ארבעה צלצולים, עם כל צלצול הלב שלי פועם יותר מהר.
לבסוף, הוא עונה.
"צ'אד?" אני שואל, ושומע את הפאניקה שבקול שלי.
כתשובה אני מקבל קול לא ברור, בין נהמה של חיה לבין יללה.
"אתה יכול לפגוש אותי עכשיו מול מגרש הכדורעף שבחוף?" אני שואל, מתעלם מהפחד שהקול שלי משדר.
אני ממתין כמה שניות עד שאני שומע קול עייף, "כן, אני כבר אהיה שם," ושומע בסוף המשפט התחלה של פיהוק.

בשעות הקטנות של הלילה, לא עוברות מכוניות בכביש שצמוד לחוף.
אני עומד בנעלי ריצה, מכנס אפור עבה, וג'אקט כחול. הרוח חזקה, ואני משפשף את ידיי לצידי גופי בניסיון להתחמם.
אני שומע את האופניים של צ'אד מתקרבות, ומרים את המבט לכיוונו.
הוא לובש מכנס שחור ארוך, וג'אקט אדום. הוא עוצר כמה מטרים ממני, ואני מבחין שהשיער הבלונדיני שלו מבולגן. על פי הנעליים הלא תואמות שלו, אני מניח שהוא בקושי הצליח להתעורר כשהוא התארגן, או שמיהר. או שניהם.
"היי," אני ממלמל. הצלחתי להרגע מעט אחרי שיצאתי. טוב, זה שקר. נרגעתי רק אחרי שרצתי במלוא המהירות לכאן, רק כדי לוודא שאני יכול. בחושך הזה, גם אם היו רואים אותי לא היו יכולים לזהות אותי, במיוחד לא במהירות הזאת.
"היי," הוא מחזיר בקול עייף ונעמד לידי, שנינו מסתכלים לכיוון החוף.
אני לא בטוח איך להתחיל. לא בטוח אפילו מה להגיד. רק הרגשתי שאני צריך להיות ליד מישהו, להרגיש שאני לא לבד.
"היה לי סיוט נוראי," אני פולט בסוף.
"לא מניח שזה קשור ללחץ שאתה מרגיש כבר מעל לשנה, או לזה שכל העולם כנראה מחפש אותך."
אני נושך את השפה התחתונה. זו פרשנות אחת לסיוט. "שמעת על הרצח שקרה לפני שבוע? בנבדה?"
"זה שחושבים שהוא רביעי ממקרו? נער שנדקר בלב?"
"אני הייתי הנער."
הוא מסתובב אליי ומרים גבה. "בסיוט. הרגשתי שאני הנער," אני ממשיך, "אני הייתי בדירה שלו. ראיתי את הרצח קורה."
הוא לא מגיב, מחזיר את מבטו לחוף.
"הנערים שהוא…. הנערים האלה היו כמוני. הם היו עם כוחות."
הוא מהנהן לפני שהוא עונה, "זו אחת התיאוריות שלהם. שהוא רודף אחריהם גם."
"אני בטוח בזה. אני יודע שהיו להם כוחות. אני מרגיש את זה."
"אם זה היה נכון," הוא אומר וחוזר להסתכל עליי, "הוא לא היה מצליח… אתה יודע. הם היו מצליחים להגן על עצמם."
"ומה אם גם לו יש כוחות?"
"עוד תיאוריה שהייתה להם, אבל גם אותה אפשר להפריך. לא היו סימנים של מאבק באף אחת מהזירות. אם גם לו וגם להם היו איזשהם כוחות, היה סוג כלשהו של רמז שהתרחש מאבק. שכנים לא שמעו כלום, אף אחד לא ראה כלום. זה לא סביר."
"רגע אחד," אני שואל ופוגש את מבטו, "איך אתה יודע את כל זה?"
הוא מושך את כתפיו ומחייך, "היי, למה אתה היחיד שצריך לדאוג לגבי דברים כאלה? בסדר, אני מודה. ראיתי מה הולך, וחקרתי טיפה. עברתי על האינטרנט וחיפשתי כמה דברים. אתה יודע, לוודא."
אני מביט בצ'אד ולא עונה. כל החששות שהיו לי, גם לו היו. הוא ידע על הכל, אבל לא אמר לי. אבל אני עדיין לא משוכנע.
"צ'אד אני בטוח בזה, יותר בטוח משהייתי אי פעם במשהו. היו להם כוחות. אני בטוח שהוא מחפש אותם. כמו שהם מחפשים-" אני מתחיל אך עוצר את עצמי.
"מה?" הוא שואל ומרים גבה.
אנחנו מביטים אחד בשני כמה זמן לפני שאני עונה. "לפני שבוע בערך, ביער צפון מהעיר. פתאום הגיעו רכבים והמון אנשים. לא הספקתי לראות מי."
"מה עשית ביער?" הוא שואל.
אני לא יודע איך להסביר לו את זה, שאני רץ לשם בבקרים מידי פעם, שאני מתאמן על הכוחות שלי במקום שאני לא רוצה שיראו. שאני מתחמק כדי להיות לבד, לשחרר את כל התסכול שנצבר בי.
הוא מהנהן, כנראה מחליט לא ללחוץ עליי לתשובות. "אני מבין. כאילו, אני לא," הוא אומר ומעביר יד בשיער.
"עשית כמוני את החישוב של המסלול שלו. ממזרח איידהו עד נבדה. הנחת שהוא מגיע לכאן. אבל כל הסימנים מצביעים על זה שזה לא יכול להיות מדובר באנשים עם כוחות. אני מבין במידה מסוימת למה אתה מרגיש לא בנוח מהעניין. גם אני הרגשתי ככה, אבל אני לא חושב שזה המקרה."
אני מהנהן. אני חייב להודות, כשהוא הציג את העובדות מקודם זה נשמע משכנע. אני פשוט לא מצליח לכבות את הקול הזה בראש שלי, שאומר לי שסכנה מתקרבת. אולי הוא צודק, כל הלחץ שנצבר בי לא נותן לי שקט.
"בכל מקרה, גם אם הוא כן מגיע, אין לו סיכוי מול שנינו."
אני לא מצליח לעצור את הצחוק שיוצא ממני. "כמובן, אין לו סיכוי מול מישהו עם מהירות על ו- אני מניח, מישהו שרק מתחיל קרבות כל הזמן?"
"היי," הוא מחייך, "אני גם דואג לנצח את רובם!"
הוא צודק אבל. מאז שהכוחות שלי התעוררו, דאגתי לשפר את השליטה שלי בהם כל יום. זה לא משהו שפשוט יעלם בבת-אחת. הייתי צריך להבין את זה קודם.
כמה דקות לאחר מכן, צ'אד רוכב חזרה הבייתה. לפני שאני חוזר גם, אני יורד אל החוף.
אני מוריד את הנעליים והגרביים, ועומד מול המים. אני מרגיש קור שעובר בגופי כשגל מתנגש בכפות הרגליים שלי. אני סורק את האיזור סביבי, מוודא שאין אף אחד שיראה.
אני נושם נשימה ארוכה ועוצם עיניים. חוץ מהיער, יש עוד סוד שאני שומר מצ'אד. זה לא כי אני לא רוצה שהוא ידע, אני פשוט לא רואה שהוא *עדיין* ידע.
הכוחות החדשים שלי שגיליתי עליהם רק לא מזמן. אני רוצה ללמוד עליהם עוד קצת, ולדעת איך לשלוט בהם ואז להפתיע אותו.
אני מרגיש שוב את הקור של המים. אני מתרכז בקור הזה, פותח את עיניי ומתרכז במים. המים נמשכים אחורה, ולפני שחוזרים לחוף, הם נעצרים.
מימני ומשאמלי הגל ממשיך אל החוף, אבל הגל שמולי עוצר.
אני יכול לשלוט במים.
אני מחייך, ונותן למים דחיפה קטנה עם המחשבה. עמוד קטן של מים, בגובה של כמה סנטימרים, עולה מן הים מולי. הכוח החדש שלי.

אחרי לילה מלא דאגות, אני מנסה שלא להשקיע יותר מידי מחשבה בזה. אני דאגתי לא למשוך תשומת לב, דאגתי להסתיר את הכוחות שלי מכולם. אף אחד לא אמור לדעת עליהם. חוץ מצ'אד, וזה כי הוא היה שם כשזה קרה. לא יכולתי להסתיר ממנו כלום כי לא ידעתי מה אני אמור להסתיר אפילו. זה די מצחיק כשאני חושב על זה, אבל באותו הרגע הוא היה רגוע יותר ממני. אולי הוא לא היה, הוא פשוט הסתיר את זה טוב מספיק. לא כמו לפני כמה דקות.
אני תכננתי לעשות ריצה על החוף, לא עם הכוחות שלי, רק ריצה לשחרר טיפה אנרגיות. לפני שהספקתי לצאת מהדירה, הוא התקשר והיה לחוץ. הוא ביקש שאני ארוץ לחנות ליד הבית ואקנה לו את השבועון האחרון. הוא לא היה מוכן להסביר למה, וניתק לפני שיכולתי להשיג תשובה.
אחרי שהבנתי שהרצון שלי לקבל תשובה הגיונית מצ'אד זו בקשה מוגזמת, החלטתי ללכת לחנות. אני גם לא בדיוק במצב של להגיד 'לא' לבקשה שהוא העלה בפניי פתאום בלי שום אזהרה.
אני עומד בין הקופה לבין המקרר של הגלידות, ומחפש את השבועון האחרון שיצא. כשאני מוצא אותו, אני שם לב לכותרת המודגשת על הכריכה: 'כוחות על-טבעיים: מתנה או סכנה?!'
אני מגלגל עיניים ונגד רצוני שולף אותו מהמדף.
"ברנדון?" אני שומע מאחוריי.
אני מסתובב, ורואה את קייט מחייכת אליי. היא לבושה בחולצה אדומה קצרה, וג'ינס כחול קצר. השיער החום הארוך שלה אסוף בקוקו, עינייה הירוקות מנצנצות.
"היי." אני מחייך, לא בטוח מה להגיד. אני מנסה להשוות את המצב שאני בו עכשיו למצב שבו הייתי בסיוט שלי. אני בהחלט הרגשתי יותר בטוח בסיוט.
"מה קורה?" היא שואלת ואני מתחיל לצעוד יחד איתה אל סוף החנות.
"בסדר, רק עוצר פה לפני שאני יוצא לריצה על החוף," אני אומר, ואז רואה אותה מסתכלת על מה שאני מחזיק.
"עם השבועון?" היא שואלת ומרימה גבה. אין מקום לוויכוח. הסיוט הרגיש יותר בטוח.
"זה לא בשבילי," אני ממהר להגיד ומרגיש את הלחיים שלי נהיות אדומות, "מה איתך?"
"אני בדיוק הולכת לחוף בעצמי, רק רציתי לקנות מים לפני."
"מה עם החנות שליד החוף?" אני שואל מבולבל.
"זה היה הרעיון," היא אומרת בזמן שלוקחת שני בקבוקים, "אבל בדרך פגשתי את צ'אד והוא אמר לי שהיא סגורה."
צ'אד, הייתי צריך לדעת. עכשיו הכל מסתדר.
"אתה יודע, אתה צריך להצטרף. לשחק כדורעף טיפה. אתה תהנה, אני בטוחה," הייא אומרת.
"רק צריך לקוות שאהיה בקבוצה איתך, את תמיד מצליחה לנצח," אני צוחק.
"רוצה לדעת את הסוד?" היא קורצת ועוצרת מאחוריי המדפים מול הקופה.
"מה?" אני מרים גבה בסקרנות. היא תופסת את ידי, ומקרבת את פרצופה, עכשיו עם מבט רציני.
"יש לי כוחות," היא לוחשת, "אני אחת מבני האדם שקיבלו כוחות ואני משתמשת בהם כדי לנצח."
אני נרתע לאחור, פוער את העיניים. אני נזכר בפעמים שאני השתמשתי בטלקינזיס שלי לידה, כשהיא משחקת. רק טיפה, לא משהו שאפשר להבחין בו. האם היא חושבת שיש לה כוחות בגלל זה? האם אני לא הסתרתי את עצמי טוב כמו שאני חושב?
לאט לאט חיוך עולה על פניה והיא מתרחקת ומתחילה לצחוק. "זה עבד? נלחצת?"
"מ-מה?" אני מגמגם. זו הייתה בדיחה. בדיחה אחת נוראית.
"אני צוחקת," היא נותנת לי מכה חלשה על היד עם אגרופה, "היית צריך לראות את הפנים שלך."
אני צוחק גם, יותר מלחץ. "אז, מה הסיבה האמיתית?" אני שואל.
"זה לא ברור?" היא שואלת ועושה פרצוף נעלב. היא מגלגלת את עיניה, ואומרת:"אני פשוט טובה בזה".