רעש רקע / האיש בעל אלף הפנים
הרעש הזה, הוא לא עוזב אותי לרגע – כל היום הוא מלווה אותי.
לא, זהו אינו הרעש של הבניה ברחוב, שמי יודע למה, נמשכת כבר שנתיים; זהו גם לא הרעש של כל הסובבים, שמשום מה לא יכולים לדבר בטונים נורמליים; זה רעש פנימי, צעקה מתוך מעמקי הראש.
הצעקה רוצה רק דבר אחד – להבין מה לעזאזל אני עושה, ויותר חשוב – למה?
הצעקה הזו לא נותנת מנוח ולו לרגע, היא נמצאת שם כל עת.
כאשר פתאום היא נעלמת, זה מלחיץ במיוחד – זה מתרחש בשני מקרים – ריכוז קיצוני או שמא שיגעון רגעי, היא פשוט משתתקת ונשארת נבוכה בצד, עד החזרה לשגרה.
חוץ ממנה ישנם רעשי רקע נוספים, אך הם תוצר של מחשבה ורצון בהם – זמזום השיר האהוב, מחשבות לקראת בחינה נוספת או מחשבות עליה עד שתחזור, ולעתים גם הסברים לצעקה.
תגובות (2)
זה מרגיש בשבילי כמו מן בלאק אאוט כזה, כמו לפקוח עיניים ולגלות שעבר יותר זמן ממה שחשבתי ושאני כבר לא זוכרת מה התחלתי לעשות.
זה יכול להיות גם לטוב וגם לרע, זה פשוט עניין אישי של כל אחד לאיזה קטגוריה הוא מכניס את זה בכל רגע נתון.
אפשר לקרוא את הקטע בלופים ובכל פעם למצוא משהו חדש לחשוב עליו, או פשוט להרגיש צורך לשנות כיוון מחשבתי ברמת הפרשנות- אבל כך או כך, זה קטע שמתחיל קליל (אהבתי את הטאץ' על הבנייה והאנשים) ומעסיק אותך כקורא (או לפחות רק אותי) במחשבות.
תודה :)
מדי פעם גם אני קורא קטעים שכתבתי ומוצא בהם דברים שלא מצאתי כשכתבתי אותם. רבים מהקטעים רצים לי בראש שבועות וחודשים עד שהם עולים לכתב… זה אחד מהם