החומות שבפנים

התחברתי מאד

אהלן, ברוכה (?) הבאה לאתר!
ניכר שכתבת את הסיפור מעומקייך, ונכנסת למקום רגשי בכתיבתך. תמיד מרגש ומעורר השראה לקרוא כותבים נדיבים, שמנסים לתת המון למי שקורא את הסיפורים שלהם. היה לי קצת קשה להתחבר לסיפור. אני אנסה להסביר למה באמצעות כמה הערות, וכמובן שאשמח לקרוא עוד מכתבייך!

1) המשפט הראשון קצת ארוך ומסורבל לטעמי. חסרה שם נקודה באמצע. "השמש הקופחת נתנה את אותותיה לרגשותיה כשורפים את ליבה" כאן יש טעות איפושהו, נסי לקרוא את המשפט בקול רם. השמש שורפים (שורפת)? הרגשות שורפים?

2) "ליבה השבור לרסיסים" – כל החלק על הבכי, העצב, היגון, הדמעות… מוגזם מדי. בטח שלתחילת הסיפור. הוא עמוס ביותר מדי תיאורים של הגודל של העצב והעומק של העצב. אבל אנחנו רק בתחילת הסיפור! עוד לא מחוברים לדמות. עוד לא מבינים למה היא עצובה. בהתחלה חשבתי שזה כתוב בהומור, ואם היה זה סיפור קומי, זה היה נפלא ומעלה צחוק! אבל ברור לי שהכוונה היא עצב אמיתי. אז… צריך להחליש את הווליום של כל התיאורים שם.

3) יש לך שימוש רב בסימן הפיסוק ".." זה סימן שלא קיים בעברית. אין דבר כזה שתי נקודות. יש או אחת. או שלוש… אין שתיים. תמיד נחמד כשסימני הפיסוק בסיפור נקיים ונעימים למראה עין, ואז אפשר באמת להתמקד בסיפור, ולא בצורה.

4) “כן אמא הכל בסדר..” “טוב.. אשאיר לך סלט וגבינות במקרר”. תודה אמא הודתה לה על טוב ליבה ודאגתה. – כל המשפט הזה מבולגן. לא ברור מי מתחיל לדבר מתי. כדאי להשתמש באנטרים, רווחים וסימני פיסוק תקניים. שימי לב שבתוך מרכאות, כשדמות אומרת משהו, תמיד תמיד לעולמי עולמים יהיה סימן פיסוק *בתוך* המרכאות. אני אבנה הדגמה קצרה:
"שלום!" צעקה אודליה.
"לא צריך לצעוק…" נזפה אמה.
"אני מצטערת," ענתה אודליה.
"זה בסדר." אמה חיבקה אותה.
רואה? תמיד יש סימן פיסוק. אפשר להשתמש בפסיק אם מה שבא אחרי המרכאות קשור ישירות לנאמר בתוכן (הוא אמר, היא לחשה, הוא צעק וכן הלאה). אפשר לשים נקודה אם מה שכתוב אחרי המרכאות לא בהכרח קשור.

5) המילה "ליבה" (ואני חושבת שיש מצב שצריך צריך להיות "לבה", כאשר ליבה זה ליבת כדור הארץ, או ליבה של תפוח) חוזרת על עצמה ה-מ-ו-ן פעמים בתוך הסיפור. כמות זה לא איכות, וככל שאת חוזרת על המילה הזאת, את מוציאה את הקורא מתוך לבה של אודליה. להפך. תני לקסם של מילותייך להכניס אותו אל הלב שלה, אל הרגשות והעומקים שלה. לא צריך להדגיש את קיומו של הלב שלה ושל הפצע הפעור בו כדי לעורר רגש. זה עושה ההפך – זה מנתק את הקורא. שוב, אלא אם כן התכוונת לסיפור קומי ומשעשע, ואז זה מתוחכם.

6) המשלב הלשוני של הסיפור מאוד גבוה. אני קצת קטנונית בקטע הזה, אבל כדי להצליח לכתוב סיפור במשלב לשוני גבוה, שגם מצליח לחבר אליו את הקורא… צריך להיות סופר מאוד-מאוד נבון, שיודע להשתמש במשלב הגבוה לטובת הסיפור. אני מרגישה, שהמשלב הגבוה לא משרת אותך, וגם האמת לא משרת את אודליה. אם מדובר בנערה צעירה… הייתי מורידה קצת את המשלב. אפילו הולכת לשפת דיבור. אולי זה גם יסייע לקורא להתחבר קצת יותר. כי בינתיים, אין הפרדה בין המספרת של הסיפור (את) והדמות (אודליה) – וזה מרים גבה. זה יוצר רווח ונתק בין הקורא לסיפור.

7) המלצה של המשתמש רומפל הנכבד שאני אוהבת לצטט – קראי את הסיפור בקול רם, לפני שאת מפרסמת אותו. את תראי שפתאום דברים שנשמעו טוב בראש, נשמעים אחרים כשמדברים אותם. זה יעזור לתיקון ניסוחים, וגם להבין איפה סימני הפיסוק החסרים או העודפים.

אשמח לקרוא עוד, ובהזדמנות זו אגיד: אנחנו מנסים ליצור כאן קהילה גדולה, מגיבה ותומכת של כותבים וקוראים. ולכן אני יותר ממזמינה אותך לענות לתגובות שכותבים לך, להגיב לסיפורים אחרים ולהיות פעילה באתר. יחד, נייצר כאן קהילה משוחחת, מגיבה ותומכת!
המשיכי לכתוב :)