מון שרי – 2

בדרך לתצוגה ישבתי בלימוזינה השחורה שלי, מתבוננת בעד החלון. ראיתי את החוף הידוע של אל איי, את השלט המודיע של הוליווד, והרבה אנשים ממהרים. זאת שעת ערב, וכולם בהתרגשות מקולקציית הקיץ החדשה שאני משיקה.
אחרי שחתמתי עם אריק הארטלי, העולם היה בכיס הקטן שלי. הארטלי הוא ראש המאפייה המובילה בעולם התחתון. עכשיו מה שחסר לי, הוא רק לחסל את תום פורד, המעצב המפורסם שיצפה בתצוגה שלי.
"גברתי, הגענו." שמעתי את קולו של הנהג שלי ג'ורג'.
"אני יוצאת, אל תשכח להיות פה בחמישה לחצות!" אני מודיעה ויוצאת מהרכב בתנופה, שמלתי מתנופפת מאחורי ואני צועדת על השטיח האדום שהונח בשבילי כמו מלכה, אחרי הלילה הזה, אני באמת אהיה מלכה.
אריק הגיח מימיני ושילב את זרועו בזרועי. "מה אתה עושה?" לחשתי בצעקה, בעודי מחייכת חיוכים שמחים למצלמות.
"אני מצטער להפריע לך, מון שרי! אבל כרגע מסרו לי שתום מתעכב, ולא יספיק להגיע עד שתיים עשרה!" הוא ענה בלעג. שיט! מה אני עושה עכשיו? הרימונים יופעלו בדיוק בשתיים עשרה, ואין דרך לנטרל אותם!
"עליי! מה שאתה צריך לדאוג עכשיו זה שאף אחד לא יישב במרפסת שלו, מספר K4E7, ולא במושבים שליד!" אני רגילה להיות בשליטה, לכן אני אהיה בשליטה גם עכשיו.
"הלו? מר פורד? מדברת שרי וודסון, אתה יכול לומר לי איפה אתה ומתי אתה משער שתגיע? כן, אוקיי, בסדר, תודה, ביי."
"ג'ורג'? תפעיל את הסירנה למקרה חרום וסע לכיכר שבפנייה להוליווד, מהר! הייתה שם תאונה ותום תקוע, אז סע!" צעקתי לתוך הטלפון.
התצוגה מתחילה עוד עשר דקות, ואני יושבת על ספסל בחוץ ומעשנת, מי היה מאמין?
"גברת וודסון? צריך אותך מאחורי הקלעים," מוסרים לי באוזניה, מה עכשיו??
ככה זה אישה עסוקה, אני שומעת את קולה של אימי, תמיד תיהיי אישה עסוקה.
כן, אני בהחלט אישה עסוקה. ביום, מעצבת אופנה מובילה, ובלילה, אשת מאפייה שמחסלת אנשים. אף אחד לא יודע על העסק הצדדי שלי, חוץ מג'ורג', משותפיי לפשע, ומאימי, שממנה ירשתי את המאפייה.
הגעתי לחדר ההלבשה, ודוגמנית אחת מתלוננת שהשמלה גדולה עליה, אוף, הלוואי שאלה היו הבעיות שלי.
קראתי למלבישה שתתקן את השמלה למידותיה של הדוגמנית, וחטפתי ממגש של מלצר גביע שמפנייה.
"תום פורד הגיע, גברתי." שמעתי את קולו של אריק מאחוריי.
"יופי, המרפסת שלו פנויה?" אסור שאף אחד אחר יישב במקומו, כי שם התקנו את הרימונים והמטרה להרוג את פורד, לא מעריצים חסרי ישע.
"כן. עכשיו, ברשותך, אני הולך לדגמן את הקולקצייה החדשה שלך." הוא קורא בחיוך המדהים שלו והולך לעבר חדר ההלבשה. המטרה של החוזה שעשינו היא כדי להסיח את הדעת מהחוזה האמיתי שלנו, שעליו חתמנו יום לפני, עם שומרי הראש.
"הדגם האחרון בקולקציה יוצא עכשיו!" אני שומעת קריאה במיקרופון.
אני מציצה בטלוויזיה שמציגה את המסלול, ורואה המוני מתלהבים, מהופנטים לדוגמנית עם שמלת היהלומים והכסף שלגופה. גם אם אני ראש של מאפייה, לעבוד כמעצבת אופנה תמיד היה החלום שלי, וכל תצוגה כזו, בין אם היא לחיסול או להשקה, אני תמיד משקיעה בבגדים שאני יוצרת, ותמיד אני גאה בהם.
אני מציצה בשעון הכסף שלי ורואה שחמישה לחצות, אני יוצאת אל הבמה ושומעת קריאות שמחה ומחיאות כפיים שמלוות אותי.
"תודה לכם! תודה! תודה שבאתם לצפות בקולקציה החדשה של הקיץ, של חברת האופנה, מון שרי!" אני קוראת וכמעט בוכה מהתרגשות, כשאנשים מוחאים לי כפיים ומעודדים אותי להמשיך.
אני מביטה למעלה ורואה את תום פורד, יושב במושבי ה- VIP שלו, במרפסת שמיועדת להתפוצץ בעוד שתי דקות.
"תודה לדוגמנים, תודה למעצבים שמלווים אותי, תודה להוריי, לאחותי, ותודה מיוחדת לתום פורד שבא לפה במיוחד…" אני לא מצליחה להשלים את המשפט, כי זהו, זה קרה, הרימונים התפוצצו בקול רם ששאב את קולי, ועכשיו צרחות וצעקות וקריאות בכי של הלם מהדהדים באולם. אני מתייפחת, הגיע הזמן לשחק את תפקידי. אני צורחת ונופלת על רצפת הבמה כשאחד ממנהלי הבמה וההפקה רץ אליי ומרים אותי. אזעקות של משטרות, מכבי אש, ואמבולנסים נשמעים, ומיד דלתות האולם נפתחות. שוטרים נכנסים ומובילים את הקהל החוצה. ג'ורג' לוקח אותי ממנהל הבמה ומרים אותי. הוא אוחז בי ויוצא מן האולם. אני רואה את אריק, הוא מגרד בעורפו ואני מכסה את פניי בידי, הסימנים שסיכמנו.
שוטר אחד פונה אליי. "גברתי, נצטרך לחקור את כולם, אבל כרגע בגלל השעה המאוחרת, אני צריך רק אותך, את מנהלי הבמה והדוגמנים, את כל אנשי הצוות." הוא מודיע ברשמיות. "ואתה," הוא מהנהן בראשו לעבר ג'ורג'. "תיסע אחרי הניידת לתחנת המשטרה."
ג'ורג' מכניס אותי ללימוזינה, ואני שומעת את מר קוראת בשמי. היא נכנסת בתנופה לרכב וג'ורג' מסיע את שתינו לתחנת המשטרה. עד כה,לפי התוכנית.