כולנו פראיירים של משהו – פרק 1- הצד השני של המטבע
לפעמים מבט עיניים מספיק כדי להעביר את כל הרגש שצריך. לפעמים, מבט עיניים הוא די והותר. ביטנה המתהפכת של אוליביה יכלה לוודא את הטענה הזאת.
המבט שלה היה קצר, חטוף יש לומר, בעיני הבדולח הכחולות של ג'ונתן, האדם שפעם היה עבורה כליל השלמות.
"ליב.." הקול שלו נוטף צער, הוא תוהה לעצמו אם להתקרב אליה או לא. "בבקשה תלך." אלו כל המילים שאוליביה יכלה להוציא מפיה בקול שקט ומפוחד. "לא." היא נתקלה בחומה מצידו, הגוף שלה רעד, האם זה הקור? האדרנלין מלראות אותו או שניהם יחד? היא לא יכלה לדעת. "עבר מספיק זמן, ואני מאבד את דעתי." ג'ונתן אמר בנחישות ומצא אומץ להתקרב אליה. אור פנס הרחוב מאיר את דמותה הקטנה, שלא העזה להסתכל עליו. "היי, בואי נדבר." הטון שלו היה רך וידיו חפנו את פניה, לחייה הקרות נהנו מהחום שהוקרן דרכן. "בחיים לא התכוונתי אוליביה, את חייבת להאמין לי." הטון שלו נשמע נואש "זאת אשמתי? זה בגלל שאני…" היא החלה לשאול בעצב אבל הוא קטע אותה, הוא ידע בדיוק מה היא מתכוונת לומר. "זה לא קשור." הוא אמר בנוקשות. "אז למה?" היא שאלה, מביטה בו בעיניים מבריקות מדמעות.
ג'ונתן שתק בתחושת אשמה כבדה. "עזוב, זה לא משנה, אין סיבה טובה שתצדיק את המעשים שלך, שאם שכחת.. מגיעים עם השלכות." הטון של אוליביה היה נוקב, היא לקחה צעד לאחור, משתחררת מהמגע המנחם שלו.
"אני רוצה לתקן אבל את לא נותנת לי להתקרב, למה לא באת לדירה? למה אני צריך לנהל שיחות עם אמנדה במקומך?" ג'ונתן שאל בכעס. אגרופיה של אוליביה נהפכו לקפוצים והיא שתקה, נושכת את השפה הפנימית שלה. "אני יודע שאנחנו יכולים לעבור את זה, עברנו דברים גרועים יותר." ג'ונתן אמר והיא יכלה לראות בעיניו שהוא מאמין לדבריו, לרגע גם היא האמינה, אבל הרגע לא הספיק. "תגידי משהו." הוא התחנן, אוליביה הביטה בו עמוקות וידעה את הכובד של מילותיה "בחיים אני לא אהיה מספיק עבורך, אתה ילד חסר אחריות, והפעם ההרס העצמי שלך בא על חשבוננו." לפני שהספיקה לחשוב, רגליה נשאו אותה לכיון הדלת. רעש המפתח שמסתובב בחור המנעול, לא העיר את ג'ונתן מהחלום הרע שהוא נמצא בו. מה שהיה הכי גרוע, שהוא ידע שהיא צדקה. הדלת נסגרה מאחוריו וכעת הוא נותר לבדו ברחוב הריק.
בצעדים עייפים ג'ונתן אריקסון גרר את עצמו לטקס שנהפך להרגל בימים האחרונים. הבר של טוני היה במרחק כמה רחובות, זה המקום לשתות בו את היגון, למצוא תענוג רגעי וללכת איתו הביתה.
כשהגיע מיד קיבל את המשקה הקבוע, וויסקי עם פלח לימון וקרח. המראה המרשים שלו לא הפך את המשימה לקשה מידי והוא כמעט מיד מצא לו משהי, ברברה? קטי? ג'מה? זה לא באמת משנה.. העיקר שהוא יצליח לשכוח.
מי שזאת לא תהייה מעבירה את כף ידה על ירכו החמה ."שנלך אלייך?" היא מציעה ולהצעה כזאת הוא לא מסרב, אז הם שותים צ'ייסר ויוצאים. התמזמזות חפוזה במונית, אקט מהיר במיטה שלו וזה נגמר.
כמו בכל פעם, הוא לא מרגיש יותר טוב עם עצמו.
"היה לי כיף" הבחורה נשקה ללחיו. "אולי אשאר?" היא מציעה ומביטה בו בפתיינות. "לא הסגנון שלי, מצטער." ג'ונתן מלמל ולבש את הבוקסר בעצלות. "הפסד שלך." היא קרצה אליו, יישרה את שולי שמלתה ויצאה מהחדר. החלק האחרון של הטקס הגיע, ג'ונתן לקח לידו את מכשירו הנייד ועבר על השיחות הישנות שלו ושל אוליביה. שיחות מהימים שהוא לא היה ג'ונתן אלא ג'ון או ג'וני..ימים שמרגישים רחוקים מאי פעם. צחוק מריר וחיוך עצוב עולים על שפתיו לנוכח המצב החדש, עד שלבסוף העייפות מכריעה אותו והוא נרדם.
אור שמש חודר מבעד לתריסים מעז להעיר את ג'ונתן לאחר שינה מועטה כל כך. "אין לי כוח." הוא מלמל בגניחה ומעד בדרכו לחדר האמבטיה, המים הקרים העירו אותו כמעט מיד ומאותה נקודה הוא מתארגן במהירות. עוד כפתור נכנס לחור המיועד לו, התזה אחרונה של בושם, ומכשירו הנייד כרגיל מצלצל בשעה שבע וחצי. "אני יורד דניאל." ג'ונתן משיב עוד לפני שדניאל פוצה את פיו "מחכה לך." קולו של דניאל השיב.
משב רוח נעים של בוקר מברך את ג'ונתן בדרכו אל הניידת "בוקר טוב." דניאל אמר בחיוך "בוקר." ג'ונתן מלמל וסגר אחריו את הדלת. "נו מה יהיה?" דניאל רטן "מה?" ג'ונתן שאל בנמנום "זאת כבר פעם שניה שאתה לא מביא קפה, אתה זוכר את העיסקה בנינו? אני מסיע אותך, אתה קונה לי קפה." דניאל התבדח "סליחה, לא יקרה שוב." ג'ונתן מלמל והביט אל הרחוב. הנסיעה לתחנה הייתה שקטה, דבר מבורך בהתחשב בכאבי הראש האיומים של ג'ונתן. "תאמין לי מאז שהיא עזבה אותך, אתה חצי בן אדם." דניאל צחק לפתע, שובר את השתיקה. "במקום להתנצל אתה צוחק?" ג'ונתן שאל אותו בכעס. "להתנצל? על מה אני צריך להתנצל?" דניאל היה מבולבל.
"אתה יודע על מה, כל מה שקרה – קרה בגללך." ג'ונתן אמר בנוקשות.
תגובות (0)