שברים – פרק ראשון
היה זה לילה נקי מעננים – אלפי כוכבים מפוזרים כלאחר יד בהקו ונצצו וריצדו. הם, ביחד עם הסהר, השתקפו בים שמתחת לרגליה של אפריל, נשברים שוב ושוב מרוב גלים.
אפריל אהבה את הלילה, והיא אהבה גם את הים. היא התבודדה על הצוק הנמוך שלה לעיתים קרובות. היא התייחסה אליו כְשלה, כמו אהובה לאהובהּ, על אף שהיא ידעה שהוא שייך בכלל לטבע, כמו כל מה שמסביבה, וששום־דבר לא שייך בעצם לאף־אחד מלבד לאלוהים.
והיא ישבה שם וישבה שם, ובכל־פעם מחשבותיה רעשו כמו רחשי הלילה, בערו כמו נרות קטנים, כבו ונדלקו. הן נדדו מאהבה לְשנאה, מהרצון לסלוח – לְטינה, מִקול אל קול, ותמיד שוב ושוב אל רגשות אשם, אל רגשות אשם.
קול הדהד באפילה.
אפריל שיערה שהייתה זאת יללה, תנים הסתובבו כל הזמן באותו אזור. אבל הקול לא היה יללה, הוא נשמע יותר כמו משב של רוח, כמו רשרוש עלי שלכת, כמו מלמול לא ברור של מילות תפילה בשפה אחרת. ההברות השורקות התפוגגו לאלף לחישות, והן הקפיאו עצמות. רק עכשיו אפריל שמה לב לקור שאפף אותה, למרות המעיל הארוך והעבה שעטתה.
"את נראית עצובה," אמר הקול באנחה. אפריל הסתובבה בבהלה. למרות ניסיונתיה לשמור על ארשת רצינית ואמיצה, פניה החווירו והיא הצטמררה.
"אני רגילה לכך שמפחדים ממני," המשיך הקול, שהיה בעצם דמות, דמות נמוכה, בגודל של ילדה קטנה. אפריל התקשתה לפענח, כי הפנים הצעירות התפוגגו והתגבשו והשתנו מהר מאוד, והדמות הייתה עשויה מפיסת ענן, מערפל דק אפור־לבן ומפסים כהים של עשן. "נכון, אני כזאת טיפשה. שכחתי להציג את עצמי, ואני בטח מפריעה."
אפריל חשקה את שיניה ונעצה מבט בדמות האפורה, בתקווה שאם תתרכז מספיק תוכל להיפטר מהאשליה. זה לא עבד, לא, הדמות עדיין נשארה, שותקת.
"את לא מפריעה," סיננה אפריל בקול יציב, שמאחוריו הסתתר גמגום סדוק וחרטה. אפריל אז לא ידעה מה משמעות המילים אשר אמרה.
"אני יכולה להתיישב? יש לי סיפור אם את רוצה לשמוע, הוא קצת ארוך. כבר שנים שלא אירחו לי חֶברה. מעט מאוד אנשים עוברים כאן, ואני מתביישת לפנות אליהם, כי הם נוטים להיות לא נחמדים. את נחמדה, נכון?"
אפריל החוותה לעבר מקום לצדה, והרוח העתיקה הצעירה התרווחה לצדה, מתפוגגת ונאספת, מקרינה צינה ועצב שאפשר לגעת בהם, למשש, ללטף, לחבק. הרוח הניחה את ידה על כף ידה של אפריל, והתחילה לדבר בקול שורק של נשימה.
"בעוד כמה ימים ימלאו לי חמש מאות שנה," אמרה הרוח, "אבל חגגו לי רק שישה ימי הולדת. פעם גרתי לא רחוק מכאן, לא רחוק ממך. אהבתי לשחק ליד הצוק הזה, כל יום רצתי וקפצתי, עד שיום אחד נפלתי. זה היה פחות נורא ממה שזה נשמע. זה כאב, אבל מהר מאוד התנתקה הנשמה. אבל משהו השתבש. משהו השתבש, ולכן אני כאן. אני צריכה עזרה."
תגובות (4)
וואו! תענוג לקריאה. שפה רהוטה, נעימה, מלאה עומקים וקיצונים. נשמע שהעלילה הולכת לכיוון מאוד מעניין, ואני מחכה מאוד להמשך!
המשך לכתוב! :)
חתול יקר,
אני מחרה־מחזיק אחרי 'קבוקי'. פשוט נהדר.
העברית, העימוד, הפיסוק, שטף הקריאה, ובעיקר העניין.
זוהי תחילתה של הרפקת־פנטזיה, שמסקרנת ממש מהרגע הראשון. לרגע לא משעמם. יפה מאוד, ואני כבר סקרן לגבי ההמשך.
"(ו)היא ישבה שם וישבה שם, ובכל(־)פעם מחשבותיה" – וא"ו החיבור לא יכולה לפתוח משפט; המקף מיותר.
"אל רגשות אשם" – ההכפלה מכוונת, אך שטף הקריאה נפגע. מה עדיף? אין לי תשובה.
"עלי שלכת" – סתם התקננות. טרחת למקף יפה מאוד בשאר הסיפור, ובדיוק בשל כך סימן המיקוף חסר כאן.
למרות התיקונים הקלים (מאוד) שלעיל, ואולי בדיוק בגללם, בקשה לי אליך: נסה להיות יותר מעורב באתר. הגב על סיפורים, תקן אם לדעתך יש צורך בכך, הבע דעה.
ביחד עם תגובותיך, עם תגובותיהם של קבוקי ועומר, ועם תגובותיי- אולי איכות התגובות באתר תעלה.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
תודה רבה על המענה. באמת, לא ציפיתי שזה יהיה מעניין.
וא"ו החיבור, לפי האקדמיה ללשון העברית, יכולה לפתוח משפט. זה נשמע עדיין עקום אבל אני עושה את זה כל הזמן.
אשתדל להגיב יותר. אני מסכים איתך, כשכל אחד מפרסם סיפור ולא טורח להגיב לאחרים, אין תחושה של "קהילה", כמו שהייתה פעם. וגם (אל תשנא אותי על הוא"ו) האמת היא שלא צריך יותר מכמה אנשים כדי לעשות את זה.
שוב, תודה על המחמאות, על ההערות, ועל ההמלצות. שמח לשמוע ממך.
העובדה שאני יודעת שיש עוד פרקים לזה קצת מונעת ממני לגבש דעה כרגע, כי סביר להניח שהפרקים הבאים כבר יענו לי על השאלות.
בהחלט אהבתי את הכתיבה והרעיון כרגע נשמע מעניין. אני מודה שמשהו מרגיש לי קצת אחרת כשאני מסתכלת על זה כסיפור בהמשכים (לא סגורה על מה יושב עליי, אבל זה בטח סתם משהו קטנוני) וגם קשה לי להתחייב שאקרא את הכל (בהחלט אשתדל), אבל היה לי חשוב להשאיר תגובה, פשוט כי באמת אהבתי וכי מגיע לך.