הסיפור על מקסי
הסיפור שלנו מתחיל ביום רגיל לחלוטין שבו הלכתי לבית הספר כרגיל, אך בהתלהבות רבה יותר מתמיד. באותו היום היה שיעור כתיבה יוצרת עם מיס אן. המורה אן מתעקשת שנקרא לה מיס אן, למרות שהיא כבר נשואה (ברוב ארצות אירופה מקובל לקרוא לאישה לא נשואה מיס). בשיעור הראשון היא הסבירה לנו שלדעתה,התואר "מיס" גורם לה להרגיש מכובדת יותר וצעירה יותר.
כאשר אהיה גדולה, ארצה שיקראו לי מיס אלה ולא "סתם" אלה. ניסיתי לבקש מחברי לכיתה לקרוא לי מיס אלה. כאשר התיעצתי עם חברתי הטובה, נועם, היא הסבירה לי שאני צעירה מדי כדי להקרא מיס ובנוסף, היא אמרה שאנחנו נמצאים בישראל ולא באירופה, ולכן רוב האנשים יקראו לי גברת אלה ולא מיס אלה.
בחזרה לסיפור, באותו היום הרגיל שבו הגעתי לכיתה, כרגיל ביחד עם נועם. מיס אן נכנסה לכיתה, עם ערימת פתקים בידה, באופן שונה מהרגיל. בדרך כלל השיעורים של מיס אן מתחילים בהקנייה על הנושא של השיעור, ולאחר מכן מטלת כתיבה בנושא. מיס אן תמיד אומרת שלא צריך לבזבז נייר ובשביל לכתוב יש לנו מחברות.
שלא כרגיל מיס אן התחילה את השיעור בהסבר שלשיעור זה לא יהיה נושא ולא תהיה בו הקניה, אלא רק מטלת כתיבה. היא אמרה שהיא הכינה לכל ילד פתק שבו כתובה מטלת כתיבה מיוחדת בשבילו. היא הסבירה שהפתקים פרטיים ושאסור להציץ לילד אחר בפתק. היא חילקה את הפתקים. בשלי היה כתוב: "אלה, מכיוון שאת כותבת בעיקר סיפורה פנטזיה, המשימה שלך היא לכתוב סיפור על זיכור שמתחיל במילים "אני זוכרת…"
פתחתי את מחברת הכתיבה שלי והתחלתי לכתוב, אבל אז נזכרתי שאין לי זכרונות מעניינים שכדאי לי לכתוב עליהם. ואז נזכרתי יש זיכרון אחד… , אבל הוא פרטי מדי. התלבטתי זמן מה, ואז התחלתי לכתוב.
"אני זוכרת את היום שבו עצרו את מקסי. זה היה כשהייתי בת ארבע. אתם בוודאי שואלים את עצמכם "מי זה מקסי?". מקסי זה קיצור של השם מקסימיליאן. קראתי לו מקסי משום שלא יכולתי להגיד מקסימיליאן. הוא היה מבוגר ממני בשניים עשר שנים, אך אמא שלי תמיד מספרת לי שמהיום שנולדתי הוא שיחק איתי ודאג לי. מכיוון שאמי חד הורית, מקסי היה כמו אחי הגדול ואבא שלו היה כמו אבא בשבילי. רוב הזכרונות שנשארו לי ממקסי מטושטשים. אני זוכרת שהיה לו שיער חום, שהוא מרח בג'ל כדי שיעמוד, שהיו לו עיניים חומות ושהוא אהב לגלוש,על סקייטבורד וגם על הגלים.
ביום שמקסי נעצר אני זוכרת שחזרתי מאוחר מהרגיל הביתה מכיוון שהלכתי לבקר את חברתי נועם, שהייתה חולה. ראיתי ליד הבניין שבו אני גרה ניידת משטרה. כאשר התקרבתי שמעתי את השוטר צועק על מקסי " 'כנס כבר לניידת". ליד מהמחזה המטריד הזה עמדה אמא שלי ואמרה שמקסי לא מוכן להכנס למעצר עד שהוא יפרד ממני.
השוטר זז מעט אחורה ונתן לנו פרטיות, ומקסי החל לדבר "נעצרתי בגלל שדקרתי מישהו. זה היה בגלל שהייתי שיכור והוא העיר משהו על משהו ו…" הוא עצר ואמר לי "תבטחי לי שלעולם לא תשתכרי". הבטחתי. "זכרי אותי בבקשה" הוא אמר, נכנס לניידת ומאז לא ראיתי אותו."
כאשר חזרתי הביתה באותו היום שאלתי את אמצא מה קרה למקסי והיא ענתה לי שהיא לא יודעת ושכדאי לי לשאול את אבא שלו. במהירות האפשרית הגעתי לדירה לו צלצלתי בפעמון. אבא של מקסי פתח לי את הדלת. וכאשר ראה אותו אורו עיניו "אלה, כמה גדלת" הוא קרא והכניס אותי לביתו.
לאחר ששתינו תה ביחד הוא סיפר שמקסי עדיין בכלא וכנראה יקח זמן רב עד ישתחרר. הוא גם סיפר לי שמאז שמקסי נעצר, הוא מרגיש בודד, אך אז הסתייג ואמר שזה לא צריך להטריד ילדה צעירה כמוני.
לאחר שיצאתי מהדירה, דבריו בכל זאת הטרידו אותי ומאותו היום, אני מבקרת אותו באופן קבוע. הוא נראה שמח יותר מפעם לפעם, והאמת היא, גם אני די נהנית
תגובות (2)
היי לולי!
כתיבה יפה וסיפור מעניין.
האם זהו רק חלק מסיפור או הסיפור כולו? הוא נראה כאילו הוא לא הגיע לסופו.
ניסיתי להבין איך הפתיחה קשורה מהותית לעניין – ההרחבה במורה ובשמה. לכאורה את הסיפור הפנימי, על מקס, אפשר לספר בפני עצמו, והסיפור החיצוני אינו מוסיף דבר, לכאורה.
התקשיתי במקצת להבין איפה הסיפור מתרחש בגלל שמות הדמויות – למורה יש שם בריטי מיושן, לחברה שם ישראלי מודרני, לנעצר שם רוסי (אם אינני טועה) ולילדה עצמה – תלוי איך מנקדים אותו.
אני חושב שזה סיפור עם פוטנציאל טוב, אבל כדאי להרחיב את העלילה ולמקד אותה.
בהצלחה!
עומר
אני מחזקת את ההערות של הקולגה ramua chbbar, ומוסיפה כמה משלי.
ההתחלה של הסיפור חזקה לטעמי, אהבתי את השילוב של התכלסיות, של ההומור ושל הרגש הכל ביחד, וזה משך אותי להמשך הקריאה.
משם, באמת היה קצת בלבול של מה קורה בסיפור, ולכן הסוף נראה מנותק מהסיפור. בעצם, יוצא שלא ברור לאן חתרת כל הדרך ומה את מנסה להגיד.
מה שהרבה פעמים עוזר לי, כשאני צריכה כיוון מדוייק יותר, וגם כדי להבין אם המשפטים שאני כותבת נעימים ועובדים, זה להקריא את הסיפור בקול רם. פתאום תוכלי להבחין בכל מיני ניואנסים שאי אפשר להרגיש בהם לפני כן.
בהצלחה, המשיכי לכתוב! :)