יומן אירועים
פרק 1- כאב ראש לאריות
אני אשרוד את היום הזה…
אני אשרוד את היום הזה…
אני אשרו…. שייסה. אני עפה מכאן.
עוד יום במשרד התרגומים של תומר ואשתו נגמר בהתנפצות של כוס התה שלי.
"הכל בסדר?" דניאל מנסה להרים את הראש מהחוברת.
"אני חותכת מוקדם. סורי. גם ככה אני מרגישה כאילו הגהנום קפא".
"חולה? דו (את)?"
"כן דני. תמסור לתומר שאני אשלים את חוברת ה"יסורים" שלו מחר".
"חוברת היסורים" – ככה נהגנו לקרוא לחוברות של אנשי עסקים ישראלים שלא הבינו איך הם נחתו בברלין ובכלל כל קשר ביניהם לבין כל שפה שהיא (כן גם עברית) הינו מקרי לחלוטין.
"תרגישי טוב זבל ואם את צריכה משהו,תזכרי…" הוא עצר ואני ידעתי שבהמשך לנימת הצחוק יגיע משפט שאני שונאת.
"אם קשה לך תמיד את יכולה לחזור לאמא ואבא". הוא גיחך עם חיוך זדוני.
"אני כרגע יותר קרובה לפתוח תחרות קליעה למטרה עם שברי כוס התה ישירות לתןך המסך שלך". עניתי בעצבנות.
המילים שיצאו מפי הפכו לשיעול מטריד, כזה שנתפס למשך כמה ימים ולא מרפה בלי ביקור רופא.
דניאל שתק. מנסה לחשוב מה לענות לי.
בדרך כלל שתיקה כזו הייתה נגמרת בשקר ששלף מהשרוול.
לקחתי את תיק הצד והטאבלט, ובמעיין כוחות אחרונים קפצתי לאוטובוס הראשון שעבר בתחנה בתקווה שתומר לא יחזור ממסע הקניות השבועי של אשתו.
אני אוציא את קיפי ואלך לישון. אחרי הכל אי אפשר להשאיר כלב גדול בבית להרבה שעות ולצפות שהבית לא יהפוך לבית שימוש "בומביי" סטייל.
פתחתי את דלת הדירה וקראתי לגוש השיער הגדול שקפץ עליי בהתרגשות.
"קיפי שלי, כלב היסטרי קטן"!
קיפי לא הייתה כלבה קטנה, ובעצם כל קשר בין כלב קטן לקיפי היה מקרי לחלוטין.
קיפי היא כלבת רחוב שעקבה אחריי באחד הימים. ואני… אני עשיתי את מה שנראה כטעות ידועה של חובבת כלבים ונתתי לה את חתיכת הסנדביץ הדוחה שלי, וכל השאר היסטוריה.
"את חייבת לי שעות" בקע אור ההודעה מהטלפון.
"אך איך לעזאזל נפטרים מעבודה כזו" שאלתי את עצמי.
נמרחתי על המיטה בדירת החדר שלי בקומה ה-11.
אף אחד לא יבין למה קיבוצניקית כמוני בחרה לגור במקום שונה כל כך ממה שהכרתי בעבר.
אני נרדמת… אני נרדמת… אני נרדמת…
רעש הנפילה של קיפי מהמיטה שלי העיר אותי מחלום כשהמחשבה הראשונה שלי הייתה ששוב שברתי את הספל.
תגובות (2)
אהלן, התחלה יפה מאוד וכיוון מעניין!
יש לי כמה הערות, חלקת קצת טכניות וחלקן עוסקות בתוכן.
טכני – כשדמות מדברת, ויש מרכאות: סימני הפיסוק יהיו בתוך המרכאות. אני אעשה הדגמה קצרה.
"שלום!" דניאל אמר.
"מה נשמע?" אני שאלתי.
"אני בסדר, מקווה שאת גם," לחש דניאל.
"תודה! שנינו בסדר." אני חייכתי.
שימי לב לנקודות ופסיקים בתוך מרכאות: פסיק אם מה שבא אחרי המרכאות קשור לנאמר בתוכן (היא אמרה, הוא לחש, היא סיננה, הוא צעק וכן הלאה) או נקודה אם מה שבא אחרי המרכאות לא קשור.
את מחליפה בין זמן עבר לזמן הווה לכל אורך הסיפור. לפעמים הפעלים הם בעבר, לפעמים הם בהווה. לפעמים זה בגלל שבאמת משהו קרה בעבר, אבל לפעמים זה פשוט בגלל שאת מתבלבלת – ויחד איתך, גם הקורא יוצא קצת מבולבל. נסי לשמור על אחידות הזמן שבחרת בו. יותר קל ולעיתים נעים לכתוב בזמן עבר. אני למשל מאוד אוהבת זמן הווה. זה עניין של בחירה אומנותית וכמובן, מה משרת אותך טוב יותר.
הסוגריים שאת מכניסה כהערת המחבר (גרמנית) מיותרים. הם קוטעים את הקריאה, נראים מרושלים. תני לקורא להבין לבד. אם זה נורא חשוב, שימי בהערות ולא בתוך הסיפור עצמו.
מרכאות בתוך מרכאות, לרוב לא יהיו כך: ". אלא יהיו כך: '. כלומר, זה אמור להיות: "אני אשלים את 'חוברת הייסורים' שלי." ככה לא מתבלבלים עם המרכאות של הדיבור. אני לא סגורה על האם אני מדייקת או לא, אבל בכל מקרה זה יראה נקי יותר וברור יותר.
באופן כללי, שווה לפתוח איזה ספר בבית, ולראות איך סופרים בונים דיאלוגים (לא התוכן, אלא הצורה. כל הנושא של סימני פיסוק ומרכאות, למדתי מהארי פוטר).
אני כן אגיד, שיש לך כתיבה חריפה, הומוריסטית וקולחת, ואני מאוד מסוקרנת להמשיך ולקרוא את הפרקים הבאים. מקווה שההערות שלי יתרמו לכתיבה! המשיכי לכתוב! :)
מקבלת את ההערות,
הפרק הראשון לדעתי הוא באמת קצת חלש מאותן נקודות שהזכרת