יותם והשוטר

כאשר התרחקה הטויוטה ממנו במהירות הבחין יותם בניידת המשטרה מאחוריו.
יותם האט ועצר בצד, הביט במראה וראה את השוטר מתקרב אליו כשהוא מסדר את כובעו.
ערן פתח את החלון והשוטר רכן לעברו.
"אתה יודע חביבי שנסעת מהר מדי?"
"תראה נסעתי אחרי הטויוטה שתראה לי את הדרך ולא רציתי שתברח לי."
"את הדרך לאן?" שאל השוטר באבהות.
"לבאר שבע."
"מאיפה אתה בא?"
"מתל אביב."
"ולאן אתה נוסע?"
"לאשקלון," ענה יותם.
"אז מה פתאום אתה רוצה לנסוע לבאר שבע?" הקשה השוטר.
"אני לא רוצה לנסוע לבאר שבע, מה פתאום שאני אסע לבאר שבע?"
"אבל אמרת שהוא הראה לך את הדרך לבאר שבע," רגז השוטר.
"כן," אמר יותם.
"נו?"
"מה?"
"בשביל מה הוא צריך להראות לך את הדרך לבאר שבע?"
"אני לא יודע, אבל זה מה שהוא אמר לי."
"מה הוא אמר לך?" חרק השוטר בשיניו.
"הוא אמר לי "בוא סע אחרי ואראה לך את הדרך לבאר שבע."
"מה פתאום הוא אמר לך דבר כזה?"
"זה מה שרציתי לשאול אותו אבל הוא נסע לפני כל כך מהר ולא הצלחתי להשיג אותו."
השוטר החל להזיע וחש סחרחורת. מזמן לא היה לו מקרה אידיוטי כמו זה.
לרגע פקפק אם אלו הרגעים הקשים שבחייו, או אולי זה הלפתן.
"הלפתן," אמר בקול. "כן. הלפתן." ושלח את יותם לדרכו.