ממלכת היסודות – פרק שלוש עשרה
"מה. זה. היה?" שאלה אגם כשיצאו ממשרדה של ליידי אורונה אל עבר המגדל הכסוף .
"אין לי שמץ של מושג!" הבהירה איילה.
"אני לא יודע" להב חייך חיוך אופטימי אבל אגם יכלה לראות בעיניו את הבלבול, הכעס, העצב והאכזבה המשונה שחש. היא יכלה להזדהות איתו. גם היא הרגישה את התחושות המשונות הללו.
אגם הרגישה מבטים נעוצים בגבה כמו חצים במטרה.
אגם הייתה עייפה מכל הדברים שקרו. אבל היא לא העזה לעצום את עיניה.
אגם הייתה רעבה. אבל לא העזה להכניס פירור לפיה.
אגם הייתה מותשת. אבל לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן לשבת רגל על רגל ולנוח.
אגם התכוונה לעשות משהו שונה לגמרי. היא התכוונה לדפדף בספר המוזר 'ממלכת היסודות' ולמצוא דרך הביתה.
כל הדברים האלו שקרו וקורים ממש עכשיו הם יותר מידי בשביל אגם.
"לאן את הולכת?" שאל אותה להב כשהתקדמה במהירות לכיוון ההפוך.
"אממ… אני… קצת מותשת… כן, קצת מותשת מהדברים האלו…" מלמלה אגם.
"אוי… אגם… את כזאת שקופה" הוא קרץ לה בשובבות והתקדם לעבר המגדל הכסוף עם איילה ואון.
אגם הגיעה לחדרה מהר ככל האפשר ופתחה את הספר בעמוד שהפסיקה קודם לקרוא בו:
"עברו ימים, שבועות וחודשים" היא התחילה לקרוא, וואו! אגם איבדה את תחושת הזמן כאשר ששהתה בממלכת היסודות! בכל מקרה, חזרה לסיפור: "הגיעה נערה מסתורית השולטת במים. אביה, גיבורינו, נרצח למוות והם חוגגים את בואה של היסוד" אגם עצרה את נשימתה כשראתה שרבוט על הספר… רגע! זה בכלל איור של אגם על הספר, כן! ממש על הספר, אל מול עיניה הופיעה תמונה שלה! מדהים!
אגם דיפדפה לעמודים הבאים, אבל לא היה כתוב שם כלום "הספר נכתב עכשיו…" היא מלמלה בהנאה שלא ידעה להסביר.
אגם הוציאה את המפוחית וניסתה להדביק אותה לספר. זה הצליח.
נשמע ניגון יפיפה אבל אגם רצתה שהוא רק יסתיים. נה נה נה… "קדימה…" היא מלמלה בחוסר סבלנות וכבר הכינה בראשה את הנאום הארוך המלא בתירוצים לאמה ולסבה למה היא נעדרה .
זהו. נגמרה המנגינה. שניות ארוכות לקחו עד שהשער הבין מימדי נפתח. דמעות עיקשות זלגו במורד לחייה, כאילו יש להן דעה משל עצמן. אגם מחתה אותן.
היא לקחה תנופה ולחשה "ביי ממלכת היסודות…" כשמישהו הפריע לה… "להב…" היא נאנחה "מה אתה עושה פה?"
להב הרהר לרגע, הוא לא נראה מבוהל כלל ממה שאגם רוצה לעשות "השאלה היא מה את עושה?" הוא הרים גבה.
"אני…" היא מלמלה, תוהה אם אלו המילים הנכונות "זה יותר מידי בשבילי… הלוואי שהכל היה חלום…"היא השפילה את מבטה. איך היא יכולה להגיד דבר כזה? במקום הזה יש לה חברים שאוהבים אותה, היא מקובלת לשם שינוי, היא חשובה, היא יכולה להפוך לגיבורה! אבל מצד שני… מה היא צריכה להפוך לגיבורה? אין לה כאן משפחה, הדבר היחיד שמדברים עליו זה אבא שלה, היא אפילו קצת סובלת… היה הרבה יותר נעים לא לייחס למוות של אביה המנוח חשיבות.
להב פער את פיו. כאילו הוא מופתע ממחשבותיה "אבל זה לא חלום" הוא התקרב אליה "את משלנו" הוא אמר לה ונשם עמוק. הוא נראה מאוכזב.
מחשבות רבות מתמיד התרוצצו חסרות מנוחה בראשה של אגם, הספק ואמונה רקדו טנגו בראשה.
לצליליי ההיגיון והדימיון ששרו דואט יחד בליבה של אגם.
לאגם אין מושג קלוש מה גרם לה לפעול בצורה כזאת. אולי זה היה המבט בעיניו של להב או שזה היה הספר שלחש לה מה לעשות. אגם לא התמקדה במי גרם לה לעשות את זה, אבל היא בכל זאת הנהנה בראשה ואמרה "טוב" בכניעה. היא הוציאה את המפוחית מהספר "אני לא אחזור. עדיין."
להב חייך אליה חיוך קטן "בואי איתי" הוא אמר לה וקרץ.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלה אגם אחרי דקה של דממה בה הם הלכו ללא הפסקה.
להב החוויר. מחשבות רבות עברו בראשה של אגם, אחת מהן הייתה שלהב יודע משהו, משהו על אביה… על הרוצחת…
אגם הרימה גבה ונעמדה מול להב "אתה יודע משהו?" היא שאלה ושילבה את ידיה הרועדות בתקווה שכך הן יפסיקו לרעוד, אבל זה לא עבד.
"לליידי אורונה" הוא ניסה למשוך אותה בכוח ואגם התנגדה.
"לא!" היא צעקה "אני רוצה תשובות!"
להב נאנח וגילגל עיניים "את תקבלי תשובות כשתבואי לליידי אורונה! אגם, מה קרה לך?"
אגם הופתעה מעצם השאלה "מה… מה קרה לי?" סומק הציף את לחייה "מה שקרה לי זה שרוצים להרוג אותי! גזלו את אבא שלי מחיי! הגעתי לעולם מוזר ואני בוטחת באנשים אך ורק מתוך תחושת בטן! אמא וסבא לא כאן, הם התומכים הכי גדולים שלי והאנשים שאני הכי אוהבת!
אתה רוצה פירוט ספציפי יותר מה קרה לי, או שככה זה גם בסדר?!" אגם נשמה עמוק, מעולם לא היה לה התקף זעם שכזה.
להב עיוות את פרצופו "את לא היחידה שסובלת, אגם, לשם שינוי תחשבי מה מישהו אחר מרגיש!" הוא צעק עליה. בעצם, גם אם הוא היה לוחש את זה, מבחינת אגם זאת הייתה צעקה, אפילו צרחה! המילים חדרו לליבה.
אגם עקפה את להב בריצה, כשדמעות על לחייה. היא לא ידעה לאן ללכת. בהתחלה חשבה לחזור לחדרה, ואז ההיגיון הכה בה ולבסוף החליטה ללכת לבסוף למשרדה של ליידי אורונה, מרב הסקרנות שהציפה אותה גם היא, ממש כמו הפתגם 'הסקרנות הרגה את החתול' נפלה בפח.
"אגם…" מלמלה ליידי אורונה ברגע שאגם נכנסה למשרדה.
ליידי אורונה נראתה מוטרדת, שקים סגולים מתחת לעינייה הסגירו את עייפותה. היא נראתה כאילו היא הזדקנה בעשר שנים.
"כן?" שאלה אגם במבוכה לא מוסברת.
"היא…" ליידי אורונה מלמלה "היא הרוצחת" בהתחלה אגם לא הבינה מה היא כוונה של ליידי אורונה אבל ברגע שהסתובבה לאחור היא ראתה את שר סיגן מחזיק טאבלט ובו סרטון מוקלט – הודעה מהרוצחת.
"אורונוש! אם את רואה את הסרטון הזה זה אומר שעליי להוריד בפנייך את המסכה…" היא צחקה והמשיכה "בכל מקרה, אגמוש תצטרך להיפגש איתי, ידעת שזה יקרה ביום מן הימים, נכון? אל תופתעי כל כך!" אגם הסתובבה בחדות אל ליידי אורונה וראתה את מבטה ההמום והמטושטש. עוד צחוק מרושע נשמע מהטאבלט "אז לפני שאגמוש תיפגש איתי, אני רוצה שהיא תדע עם מי היא נפגשת" אגם נדבקה למסך 'מי הרוצחת?' השאלה הגדולה לא נתנה לה מנוח.
עוד צחוק נשמע. "נו כבר!" ניסתה אגם לזרז את הסרטון.
"אגם, לפני הכל רק רציתי להגיד, ידעתי הכל, היית צריכה לגלות בזמן שלך" אמרה ליידי אורונה. אגם לא הבינה באותו הרגע איזה חשיבות עצומה יש למילים הללו שאמרה ליידי אורונה. אגם רק רצתה שהרוצחת הנוראים תוריד את המסכה.
"טוב, אני מורידה את המסכה" אמרה הרוצחת הנוראית.
אגם עצמה את עיניה מרוב מתח, אבל היא הייתה חייבת להסתכל. חייבת. אגם פתחה עין אחת ואחר כך את השניה בחשש.
עורה של אגם החוויר כמו רוח רפאים, האוויר יצא מראותיה בשניה אחת, אגרופיה התכווצו, רגליה רעדו, היא נשכה את שפתיה, הכעס עיוור את עיניה "את!" היא צרחה וקירבה את אצבעה אל ליידי אורונה "איך לא אמרת לי?"
אגם חשה בגידה וכעס. מילותיה של ליידי אורונה הדהדו בראשה של אגם 'ידעתי הכל, היית צריכה לגלות בזמן שלך' ליידי אורונה ידעה הכל. הכל. אבל היא לא גילתה לאגם. היא רצתה שאגם תשחק במשחק הקטן והטיפשי שלה ולאחר מכן להשאיר אותה להלחם אל מול הרוצחת של אביה.
יותר מכל, אגם הייתה מופתעת. אבל לא מליידי אורונה – אלא מהרוצחת. מופתעת מהבגידה הקשה שספגה. ועוד ממנה! היא לא האמינה שדווקא היא הרוצחת! דמעות זלגו על לחייה של אגם. ליידי אורונה ושר סיגן לא הוציאו מילה מהפה.
אגם העיפה כמה פיסלונים מהשולחן של ליידי אורונה ואלו התנפצו לרסיסים בזעקה צורמת.
"מופתעת? אגם" הרוצחת צחקה את צחוקה המרושע. עיניה הכחולות זהרו ברוע טהור ושיערה הבלונדיני התפרע. היא הייתה היחידה שאהבה אותה והייתה בת אדם – היועצת
היועצת האהובה והטובה שדאגה לה והגנה עליה היא הרוצחת של אביה. משהו לא הסתדר לאגם עם זה.
"רציתי שתשמעי את הסיפור שלי, אגם" מיס לירמן גילגלה על לשונה את המילה האחרונה והמשיכה "קודם כל, שמי הוא סאלי. עכשיו אתחיל לספר: הכל התחיל שהיה טוב ויפה, אורונה ואני היינו החברות הכי טובות והעולם היה יפיפה" היא ירקה את שמה של הליידי בלעג "עברו ימים, שבועות, חודשים ושנים, אורונה שלטה בצורה יוצאת דופן עד שעמדה למות.
אינני יודעת למה היא נשארה בחיים או למה בן רגע שבו אליי כוחות החיים או למה פתאום שלחו אותי לחפש אותך. אגם. המכשף עשה עליי כישוף גיל והפכתי לילדה בת 11. אחרי שנים אני מבינה שאורונה מכרה אותי, אבל זה לא הכל. האמא שלי בעולם בני האדם, שהיא גם דודה שלך, קנאה באחותה, אמא שלך, עד מאוד ולא סבלה את זה שלא נולדתי כמוך. כמובן שהמכשף השתמש בכישוף נוסף שגורם לאמא לחשוב שאני ביתה. בכל מקרה, היא צבעה את השיער שלי לבלונדיני, שינתה את שמי, וכשביקשתי לחזור לממלכת היסודות סירבו בכל תוקף!
אולי את לא מבינה, אבל גזלו ממני את שמי, מהותי, ביתי ואת משפחתי, אה, וכמובן שלא אמרתי לך את שמי, אגם, ושם משפחתי הוא לימן, כמו שלך. אני רוצה נקמה, תביני אותי. אז בעוד 3 ימים בדיוק בשעה שאת רואה את הסרטון, שלחתי את המקום לפילינבול, הנקמה שלי יוצאת לפועל" היא שלפה סכין "ועם החמודה הזאת אני יהרוג גם אותך"
הסרטון התנתק. אגם עמדה דום. דמעות זלגו במורד לחייה, כשכל אחת מהן שורפת וכואבת לא פחות מהבגידה.
אגם רצתה לצרוח, לבעוט גם בכדור הבדולח של ליידי אורונה, להעיף את הטאבלט מידיו של שר סיגן, אבל יותר מכל – אגם רצתה למצוא את עצמה במיטה, שותה שוקו חם עם סבא ואמא שלה וצוחקת על החלום המוזר על ממלכת היסודות. אבל זה לא היה חלום והיא לא הייתה בבית. היא הרגישה רחמים כלפי המרושעת שסבלה כל כך ולפתע נראתה בעיניה של אגם כאישה חסרת אונים אל מול אכזריות הממלכה והחיים בכלל.
תגובות (5)
אהלן, קראתי ברפרוף את הסיפור. יש לי כמה הערות מרכזיות שיכולות לעזור.
לפני הכל – אני חושבת שיש לך המון דמיון, ושאת מצליחה ליצור עולם בדיוני מאוד מעניין. יש כאן גם קו עלילה יחסית ברור, וגם הרבה דמויות שנראה לי שכיף לשחק איתן. אפשר לראות שיפור משמעותי בין הפרק הראשון שכתבת, לפרק האחרון שכתבת. גם מבחינת עברית, גם מבחינת סימני פיסוק, וגם פשוט דרך ההתגבשות של סגנון הכתיבה שלך.
לגבי ההערות שלי.
קודם כל, אני מרגישה שהגיל של הדמות הראשית שלך (14) לא תואם את סגנון הכתיבה. בתחילת הסיפור, היא הרגישה לי בת תשע, פחות או יותר. ועכשיו מרגישה בת אחת-עשרה במקרה הטוב. אני לא ממש מצליחה להצביע על זה באופן מדוייק – אבל הדמויות (גם של המבוגרים) מאוד ילדותיות. משהו בתגובות שלהן אחת לשנייה, משהו במחשבות שהן חושבות. זה משהו שכן השתפר במהלך הכתיבה, אבל עוד יש מקום לשיפור נוסף.
בנוסף (וזו יותר הערה של טעם אישי) יש המון חזרתיות על הנושא של "אגם". למה אני מתכוונת? כמעט בכל שורה ופסקה מופיע השם שלה, ומחשבה שלה. השם שלה, ותגובה שלה. זה לעיתים מפריע לקריאה הקולחת של הסיפור. אז אולי לפעמים במקום "אגם חשבה לעצמה" אפשר פשוט להתייחס אליה בגוף שלישי (היא).
הערה טכנית פיצית – שימי לב שכשדמות אומרת משהו, תמיד יהיה סימן פיסוק בתוך המרכאות. אני שמה פה דוגמה:
אגם אמרה: "אני לא רוצה!"
"מה שלומך?" שאלה אגם.
"אני לא מאמינה," אגם לחשה.
"זה מדהים." אגם פערה את פיה.
בתוך כל המרכאות האלה, יש סימני פיסוק. זה משהו קטן מאוד, שיכול להוסיף המון לניקיון והאסתטיקה של חוויית הקריאה.
אני כן אגיד שבניית הסיפור שלך באמת השתפרה פלאים, ואני מסתקרנת לראות כיצד הכל ימשיך, וכמובן אשמח לראות את הכתיבה שלך ממשיכה לפרוח! המשיכי לכתוב!
sv466 יקירתי,
חשובה לך התגובה? גם לי, כמגיב, חשובה התגובה. שלך.
בדיוק כמוך, יש באתר עוד כמה עשרות כותבים פעילים שמעוניינים בתגובות. מה דעתך לעזור לנו? הדדיות.
את מצויינת בבניית סביבה, בטוויית עלילה, סיפורך קולח. נהדר. לא כולנו מצויינים בזה כמוך. עזרי לנו במה שחזק אצלך.
כשאת מקבלת תגובה, הראי שאכפת לך ממנה.
בהמשך לדבריה של 'קבוקי', אני מזדהה עם מה שהיא כתבה בעניין השיפור. את עוברת תהליך שיפור באיכות הכתיבה. יש עוד כמובן מה לשפר, הרי כולנו כאן בדיוק לשם כך. אך ביחס להתחלה, את כמעט מקצוענית. יפה מאוד, ואני מקווה שתמשיכי כך.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
תודה על התגובות, אני מאוד מעריכה את הביקורות הבונות ומשתדלת ליישם.
אני גם אשתדל לכתוב יותר ביקורות ותגובות בכלל, אני פשוט מרגישה ככותבת מתחילה ולא מספיק מקצועית כדי לבקר אחרים.
'KabukiWitch' לגבי התגובה שלך, אני אשמח אם תתני לי דוגמאות לצורה שבה הדמויות מתנהגות בילדותיות.
אהלן :)
קודם כל – גם אני לא כותבת מקצועית. יש הבדל בין לתת ביקורת, ללתת ביקורת בונה. אני לא נותנת ביקורות – כי כמו שאמרת צריך בשביל זה מקצועיות. אבל ביקורת בונה זה משהו אחר, הדדי יותר, חברי יותר. אנחנו לומדים גם מעשייה, אבל גם ממתן ביקורות בונות. לפעמים אנחנו לומדים על עצמנו משהו דרך מישהו אחר. ככה שאל תחששי לתת ביקורות בונות! האדם שלו את כותבת יחליט לבד האם ליישם או לא :)
פלוס, הדרך ללהיות כותבת מנוסה יותר, זה לכתוב המון. חלק ממה שכתבי יהיה יותר טוב וחלק תרגישי שאת רוצה לשפר. לאט לאט.
לגבי הדוגמאות, אני אנסה לאסוף. אני לא יודעת אם להתייחס להתחלה או לסוף, כי בהתחלה של סדרת הסיפורים שלך יש יותר דוגמאות. מה היית מעדיפה? לקחת דוגמאות מכל העלילה, או מהפרקים האחרונים?
מכל העלילה אבל גם מהפרקים האחרונים, תודה