שינויים במזג האוויר

החורף נמשך זמן ארוך, אולי ארוך מדי, מן הצפוי.
זה היה השבוע הראשון של חודש מאי ואירועי גשם עדיין היו דבר שבשגרה החדשה שכמוה
גם אני נאלצתי להסתגל ולהתאים את עצמי לשינויים.
זה חמש שנים שאני מטארולוג, חלק מהצוות שקורא מפות סינופטיות, מנתח נתונים, מסכם ומגיע למסקנה, ואז שולח לפירסום תחזית שבועית בחדשות הערב. בדרך כלל אני חי לפי דפוס די קבוע: מתחילת אוקטובר עד אמצע נובמבר סתיו, משם ועד סוף מרץ חורף ובאמצע חודש אפריל מגיח האביב, ואחריו הקיץ הישראלי, מעיק ודביק, כיאה למדינה מדברית.
אני שב בזכרוני אל אותו היום, שעה שקיבלתי בקשה להתייצב במשרדו של מנהל החדשות.
התיישבתי למולו, תוהה מהי הבשורה שלשמה התכנסנו, והוא הישיר אליי את מבטו, וראיתי
את עיניו זזות בחוסר נוחות מבעד לזגוגיות המשקפיים.
בקול שקט הפיל עליי את מלוא כובד הפטיש: \"לצערנו, אין אפשרות להחזיק אותך יותר כחלק מהצוות, לכן, אתה מפוטר\". מופתע ונבוך למשמע דבריו נעתקה נשמתי ברגע אחד.
הסתכלתי ימינה ושמאלה, מחפש ישועה בין סדקי הקירות הלבנים, ואז שקעתי בעולמי שלי.
גשם התחיל לדפוק על זגוגית החלון. הגנבתי מבט אל עפעפיו החומלים, מחפש את הסיבה להתגלגלות העניינים כפי שקרו ושתקתי.
הוא ביקש להתנצל, ובקולו הבוטח הביע את צערו, ואז, בנימה פורמלית הודיע לי שכיאה לחוק עליי להישאר בעבודה עוד כחודש ימים, ולאחר מכן לקח הפסקה בשטף דיבורו וחיכה לתגובתי.
לא ידעתי מה לעשות. נותרתי קפוא אך אז הבנתי שלהמשיך ולשבת במקום הזה איננו מהווה
כל פתרון.
בכוחות לא ידועים הטלתי את כובד משקלי על זרועותיי והתרוממתי, לוחש לעברו \"תודה רבה\", וברגליים כושלות יצאתי ממשרדו, מנתק את עצמי מהסביבה ובוחן את ניקיון המרצפות,
ואז יצאתי לאוויר הפתוח והסתתרתי בפינת הבניין, מנסה לבכות ולהוציא את מה שאני מרגיש ללא הצלחה.
הגשם הרטיב את כולי, אך באותה השנייה קיבלתי החלטה גורלית: בזמן שנותר אהנה ואהיה החזאי הכי טוב ומדויק שיש. שיראו כולם מה הם הפסידו. ניערתי את גופי בניסיון להשיל
מעט רטיבות ונכנסתי בראש מורם חזרה בכיוון המשרד.

הגשם לא הפסיק לרדת עוד יומיים שלמים. מדי פעם, שעוצמתו נחלשה, חשתי בגופי שהנה מגיעה סוף הסערה, אך המציאות הייתה אחרת. הנתונים והמודלים שקראתי על גבי מסך המחשב בעבודה הוכיחו לי בפירוט נרחב כמה העולם משתנה לרעה.
שעון החול החל לתקתק מעל ראשי והביא איתו תהיות ומחשבות היכן ממשיכים מכאן.
הרוחות ששינו את כיוונן בתכיפות גרמו לי להרגיש מעט חרד בנוגע לפרנסה ובנוסף מותש נפשית מהסיטואציה.
לאחר שסיפרתי לעמיתיי הקרובים את הבשורה הם התכווצו בכסאותיהם, כאילו הם הבאים בתור. חלקם הזדהו עם תחושותיי וניסו להכיל, ואני, שהמשכתי בעבודתי, חייכתי אליהם ושידרתי אופטימיות מזויפת. ולאט לאט התחלתי לחוש פגוע – למה דווקא אני?
ולמרות הכל הוספתי לעשות את עבודתי נאמנה, מרוכז כמה שאפשר, עד שהגיעה זמנה
של ישיבת הצוות, בה לרוב הייתי עסוק בשלי והקשבתי מבלי להוסיף דבר. בשלב מסוים עלה המנהל וסיכם בגאווה: \"כמו שחזינו, הגשם שמגיע מאירופה צפוי להיחלש ולגווע מחר
בשעות הלילה המאוחרות\".
לא הייתה בי שביב של שמחה לתפיחה הווירטואלית על השכם, רק רציתי להראות כמה אני יכול לתת מבחינה מקצועית, להפגין את הצדדים הטובים שבי, ולכן, שהחבורה נפרדה והתפזרה איש איש לביתו, נשארתי ובדקתי את הנתונים בשנית.
פתאום קפצה לי הפתעה מן הדף. טעות קטנה בחישובים. טעות משמעותית. הגשם אמור להסתיים בעצם בצהריים.

התחלתי לרשום טיוטה, מעתיק מספרים ומצליב מקורות, ואז מאמת במוחי פעם אחר פעם את הגילוי. אני צודק. השעה הייתה מאוחרת, ובכל זאת חשבתי להתקשר ולעדכן את התחזית אך נפשי לא חשה שלמה. כולם טועים מתישהו. גם אני.
התלבטתי כיצד עליי להתנהג בקשר לסיפור דקות ארוכות עד שלבסוף החלטתי לשמור לעצמי את המידע עקב אי רצון לפגוע בצוות. שום תועלת לא תצמח מהעניין, וכמה שעות של ליטוף עדין מצד קרני השמש עוד לא הזיקו לאף אחד.
מעודד מן ההחלטה שקיבלתי כיביתי בידיים זריזות את המחשב והורדתי את מתג האור ביציאה.

כשהגיעה השעה שתיים בצהריים ביום למחרת הפציעה הקשת בענן במלוא יופייה.
כולם היו מופתעים, כולם חוץ ממני.
תחושת של אביב שהגיע גרם לי להאיץ תהליך של ריפוי, קבלה, ועיכול של המצב.
הקושי למצוא עבודה חדשה לא נשכח, הוא הוסיף להתחבא עד היום שאצא מהמשרד אוחז בקרטון חום ובו חפציי האישיים. הבטתי דרך החלון אל האופק בידיעה שככל הנראה הולך להיות קר בלילה ומחר יתחמם. כזו היא העונה.
הייתי שקוע בעולמי שלי כאשר לפתע הרגשתי תפיחה על כתפי. חבר מהצוות הוליך כיסא והתיישב בסמוך אליי, ובישירות וללא הכנה שאל לדעתי לגבי המודלים שחיברנו ואם הבחנתי בטעות כלשהי. לפני שהספקתי לענות לו נכנסו למשרד שני עמיתים נוספים, בידיהם שישיית בירות נוטפת מקור, ובעודם נועלים את הדלת מבפנים הצהיר אחד מהם על שעת \"כיף\" לעידוד מצב רוחי.
שוב נתפסתי לא מוכן אך המחשבה על לעבור על החוקים פשוט עוררה בי הרגשה טובה.
חשתי תוסס ונינוח אל מול פני המציאות הלא פשוטה, בעוד אחד מן הנוכחים הודיע שלא ינוח
עד שיבטלו את רוע הגזרה וישאירו אותי בעבודה, משיחה אישית ואינטימית עם המנכ\"ל
ועד הפיכת שולחנות הפקידים במחלקת משאבי אנוש.
לי רק נותר להסכים ולהנהן בזמן נקישתם של בקבוקי הזכוכית לאחר כל סימן קריאה שאמר, ולהבין כמה אני חשוב ומשמעותי לאנשים, ועל שהצלחתי להתחבר ולהותיר בהם חותם ורצון לסייע לי לא משנה המחיר, אך גם להתמלא בספקות אם באמת יצלח המהלך.
הצעיר שבחבורה עוד המשיך לברבר כמה דקות, ולאחר שסיים לצאת בהצהרות שתקנו כולנו, והתהיות החדשות משכו את מבטי שוב בכיוון הקשת בענן.
הרגשת מבוכה קלה התגנבה אל החדר. בחנתי את התנהגותם כאשר סיימו לשתות בשעה שהם נפרדו ממני והורו לי להשאיר את ראשי מורם, לא משנה מה.
לאחר שהלכו ניגשתי אל האחראי בבקשה לצאת מעט מוקדם לטובת סידוריים אישיים. לא היה לי באמת מה לעשות אלא רק להוריד הילוך ולהתעסק בדברים שאני אוהב לעשות.

עבר עוד כשבוע עד שהתחמם באמת, והטמפרטורות הגבוהות פתחו רשמית את עונת הקיץ.
החופים התמלאו בקהל, נתוני מכירות הגלידות היו בשיא, ואנשים חיפשו שוב את חיבוקם של המזגנים. בתוכי הייתה השלמה ורוגע שמה שאמור לקרות יוביל לסיפור הצלחה בשבילי.
בימים כאלו בעבודה היינו נזקקים להיות יצירתיים ולהמציא אייטם כייפים שיגרמו לצופים להישאר ולצפות בתחזית למרות המחסור בהבדלים מהותיים.
ישבתי במשרדי, בוחן לעומק סרטון של דוב פנדה עוברת מקלחת צוננת ומתלבט היכן אוכל להשיג לחזאי תחפושת דומה עד חדשות הערב כאשר צלצל הטלפון הקווי. מצידה האחר
של השיחה היה אחד מעמיתיי שביקש ממני לבוא למשרדו שלו במהירות האפשרית.
מחשבתי הראשונה הייתה שהוא מתכנן לי איזו מתיחה, אך מתן שבועת צופה מצידו אמנם הותירה אותי עדיין מהוסס, ובכל זאת קמתי ממקומי וחציתי את המסדרון בהרגשה קונדסית.
בשנייה שנכנסתי עיניו הטובות נעצו בי מבט מואר ושמח וללא עיכובים הוציא פיו את המשפט הבא: \"הצלחנו. אתה נשאר\".

בתחילה לא הבנתי על מה הוא מדבר. חיוך רחב נפרש על פניו ועיניו הבהירות ריככו
במעט את ההפתעה הגמורה, ואני, נרגש, נשענתי קדימה ועטפתי את כף ידו בלחיצה חמה
ככל שיכולתי.
ביישוב דעת הוא בישר לי שכל הצוות, מהצעיר ועד המבוגר, מאושרים מפועלי ומנוכחותי,
וכולם כאחד אינם התכוונו לוותר עליי לשנייה בודדה. בידיים זריזות חיטט בערימת הדפים שמלפניו ושלף דף לבן ומעוטר בשורות עמוסות משפטים ותתי סעיפים.
עיניי ריפרפו ועברו על פני המילים וגרמו לי לתדהמה מוחלטת: זו הייתה הארכת חוזה לשנה אחת שלאחריה אסיים את תפקידי באופן סופי.
לא ידעתי איך להגיב. האם לצעוק, לקלל ולעשות סצנה, כזו שתעמיד אותו על רגליו ותראה לו כמה אני מרגיש פגוע, או להכיל את האכזבה בשקט, לשמור את הכל בבטן ולהוקיר לו תודה
על המאמץ, עד הרגע שבו שאעזוב לטובת עבודה אחרת. מוחי, שהתלבט עוד מספר שניות ארוכות, בחר בלב לא שלם בדרך השנייה ושפתיי נמתחו לצידי הפנים ושידרו שאני מסכים.
שלפתי עט מכיס המכנסיים וחתמתי באי רצון על המסמך.
עמיתי העניק לי לחיצת יד קרירה, הניח את הדף בראש ערימה בינונית וחזר לעיסוקיו.
מיהרתי לשוב אל משרדי שלי. באופן פתאומי החל גופי לרעוד מקור, אולי עקב עבודת המזגן יתר על המידה ואולי מההבנה שאני שבוי בתוך מסגרת שלא נוחה ואינה מתאימה לי, וגם זרם הקולגות שבפיהם שגורות איחולי \"בשעה טובה\" לא גרם לשיפור אלא רק לבקש בלבי שרק ילכו כבר בכדי שאוכל לחשוב כיצד לנצל את את השנה הקרובה להתפחות אישית.
לאחר שעזבו בחרתי להשקיף על הנוף מבעד לחלון. הערב ירד והשמש השוקעת הותירו אותי שקוע בחלומות בהקיץ.
שבתי להריץ במחשב את סרטון דוב הפנדה במקלחתו כאשר לפתע דמעה קטנה החליקה בדרכה הקצרה אל הלחי, והבהירה לי כמה אני מתרגש מחיות חמודות ללא סיבה.
או אז תפסתי שמהמציאות המשתנה פותחת בפניי הזדמנויות חדשות שלא חשבתי אליהן.
מבלי לשים לב או להתכוון נתקלתי במשהו קוסמי תוך הרגשה שעירערה והפכה לי את הבטן.
לא עניינו אותי יותר עונות השנה ומה שביניהן. בכוח לא אשאר פה.
אני רוצה להיות באמת מאושר. מגיע לי.
בגאווה גדולה כאב הרואה את בנו הולך בפעם הראשונה קמתי ממקומי ויצאתי מהבניין, עוזב מאחור את הקור המבלבל ומקבל בהנאה את החום והלחות של העולם שבחוץ, אך בעיקר מלא בתקווה אשר עוזרת לי להשקיט את הנפש ולהאיר את דרכי בערפילי העתיד הלא ידוע.
אני מבין שהשינוי מתחיל עכשיו.