ורטיגו.

עומק היאוש כה רב, שלפעמים אני מרגישה שאני שוחה בתוך ים של כאב, והוא איננו נגמר. הכל מסתבך והכל כל כך מורכב. המחשבות מעורפלות. קשה לי להתרכז.
מי אני? מה אני? מה אני צריכה?
תתרכזי. בבקשה.
אני לא יודעת. הכל מפוזר כל כך. הרצון. התשוקה. הציפייה. זהות. תחושה. מחשבה.
צריכה שמישהו יתפוס אותי חזק. חזק אבל.
וינער אותי. ינקז מתוכי את כל המחשבות המזיקות. את כל המחשבות הלא מועילות שמציפות לי את הראש. מסחררות.
רוצה קצת שקט בקודקוד.
רוצה שיאחו בתוכי את כל החלקים המפוזרים.
רוצה שמישהו יגיד לי מה יש לי לעזאזל, ואז ייתן לי את המרשם.
אבל איך לעזאזל אני אסביר לו מה עובר עליי כשאני לא מצליחה להניח על עצמי את היד?!
כצל עובר. כענן כלה.
כחרס הנשבר,
ומי כאן כדי לאסוף אותי?
מי כאן כדי להרגיע…
לנהל דו שיח עם הבהלה. לתת לי לשחרר. לשכב במיטה.
שיטפל בכל המכאובים והצרות.
שיחזיר אותי כמו חדשה.
שיחזיר אל תוכי את הנשמה.
והו אז נוכל להיות חברות שלה. אני, הילדה שבי והגברת האצילה.
מי כאן לעשות לי סדר במחשבות?
להצליח להכניס אותי לתוך קווים וצורות?
שאדע מהיכן אני מתחילה ואיפה אני נגמרת. מה לא נכון לי ומה נוצר אך ורק בעבורי.
לאן אני שייכת?
ומה הן האבדות שלי?
מי אני?
אני לא מצליחה לגלות.