סבא טופי

אבא, מה נסגר? מלא זמן לא סיפרת לי סיפור.
כי אנחנו מתחילים טקס שינה בתשע… את צריכה ללכת לישון.
בחייאת אבא, עדיין לא תשע.
הבטחת שתספר לי על סבא מוטי מבית הכנסת שמחלק סוכריות לילדים.
אני המצאתי לו את השם סבא טופי.
כן, רק אתה קורא לו ככה. אז מה הסיפור שלו?
את יודעת שכל מחלק סוכריות בבית הכנסת עושה את זה מסיבות נסתרות הנשמרות בסוד. אבל פעם, לפני שנתיים, בשמחת תורה, אחרי שסבא טופי שתה כוסית עראק, הוא גילה לי מה הסיבה שלו.
מעשה שהיה כך היה, סבא טופי גדל בכפר סבא. בשכונת אליעזר. סבא טופי היה מגיע כל יום למגרש הכדורגל הגדול בכניסה לשכונה. הוא היה שחקן כדורגל מצויין אבל פעם אחת, יומיים לפני חגיגת בר המצווה שלו, הוא שיחק כהרגלו עם החברים אבל היה לו מזל נאחס. כל הבעיטות שלו החמיצו את המסגרת, הוא איבד מלא כדורים וחברי הקבוצה שלו הפסיקו למסור לו את הכדור. מוטי נעלב עד עמקי נשמתו. ביציע של המגרש ישבה גברת זקנה בעלת שערות אפורות ועיני עכבר קטנות שצפתה במשחק. סבא טופי מעולם לא ראה אותה לפני כן. באחת הפעמים שהוא הלך להביא כדור שהוא העיף מחוץ למגרש הוא חלף לידה.
היא פנתה אליו, "מרדכי".
הוא הסתכל. "מאיפה את יודעת את שמי?"
היא צחקה. "אני יודעת הרבה דברים. אני רואה שלא הולך לך היום."
"נכון", הוא ענה.
"האם תרצה לשנות את מזלך? להיות השחקן הכי טוב בשכונה?"
"ברור", הוא ענה.
"האם תיתן לי נשמה אחת עבור זה?"
"מה זאת אומרת נשמה אחת?"
היא היישירה מבט ואמרה, "תראה לכל אחד יש מספר נשמות שונה. יש כאלו עם אחת וכאלו עם עשרים.
"כמה נשמות יש לי?", שאל
"לך יש ארבע"
"מי קובע כמה נשמות יש לכל אחד?" שאל.
"זה תלוי אילו וכמה נשמות התגלגלו לתוכך. האם תיתן לי נשמה אחת עבור תהילת עולם?"
מוטי לא היסס, "מספיק לי שלוש נשמות, גם בטליסמן מאבדים נשמות. אני מסכים!" הוא אמר.
הזקנה צחקקה צחוק מרושע, ומוטי חזר למגרש. הפלא ופלא, עם חזרתו הוא הרגיש שרגליו פעולות באופן אוטומטי. הכדור נדבק לרגליו ובכל התקפה הוא העביר את כולם, כולל את השוער. חיש מהר הוא הבקיע שלושער, ולבסוף קבוצתו ניצחה. הופעתו הייתה כה מחשמלת עד ששחקני שתי הקבוצות הרימו אותו על הכתפיים ושרו לו שיר הלל.
מוטי היה כל כך מבסוט כשחזר הביתה. אימא שלו ראתה את פרצופו הזורח ומיד שאלה לפשר העניין והוא סיפר לה על העסקה שרקח. מיד היא הזעיפה פנים ואמרה לו שהוא חייב למצוא את הזקנה ולהגיד לה שהוא מבטל את העסקה.
"מה זאת אומרת שאתה מוותר על נשמה, ועוד בשביל שטות כמו כדורגל?" סנטה בו.
"זה לא שטות! אני אהיה השחקן הכי טוב בשכונה, ויש לי עוד שלוש" ניסה להצדיק את מעשיו.
" לא מוכרים נשמה בנזיד עדשים. רוץ לחפש את הזקנה לפני שיהיה מאוחר מדי" דחקה בו אמו.
מוטי חיפש את הזקנה בכל השכונה ולא מצא. ירד החושך, הרעב תקף אותו וקור חדר לעצמותיו. למרות שמוטי היה מהקשוחים, הוא החל לבכות. ברגע שהחל לדמוע הוא שמע את קולה של הזקנה לידו.
"מה קרה מוטי?"
"אני רוצה לבטל את העסקה", הוא אמר.
היא צחקה: "אתה כבר רדית את הדבש מהכוורת הזאת".
"מה" קטעה אותי בתי "מה קשור כוורת?"
זה משפט של עורכי דין, עניתי, הכוונה היא שכשצד אחד להסכם ממשש את ההסכם ומפיק את ההנאה לה ציפה מההסכם, הוא לא יכול לבטל אותו.
אהה, ענתה.
"אני רוצה לבטל את העסקה," המשכתי בסיפור, הזקנה הרימה קולה, "זאת חוכמה קטנה לבקש לבטל את העסקה אחרי שכולם כבר הכתירו אותו כמלך השכונה."
אימא שלי מבקשת, התחנן.
"מוטי, אתה ילד גדול. עוד רגע בר מצווה. תתמודד."
פתאום הבריק במוחו של מוטי רעיון. "את חייבת לבטל את העסקה כי אני קטין, עדיין לא בן 13 ואיני כשיר לבצע עסקה כזאת. את ניצלת את תמימותי ואני מוכן לקחת אותך לדין תורה."
הזקנה לא התרגשה, "מוטי יקירי. אני הפסקתי להתרגש מרבנים שאוסרים לשחק קטאן בשבת, אבל רק בגלל התעוזה שלך והפלפל שבך אני מוכנה לתת לך 24 שעות לנחש מהו שמי. אם תגלה אותו, אוותר לך." אמרה ונעלמה.
מוטי רץ הביתה וסיפר לאימא שלו את שקרה. אימו, שהייתה בעלת תושיה, אמרה לו לרוץ למגרש ולראות אם היא השאירה משהו אחריה שיסגיר את זהותה. מוטי חזר למגרש, השעה כבר הייתה מאוד מאוחרת והיה חשוך. הוא הלך למקום שבו הזקנה ישבה. מוטי לא ראה כלום אך לפתע, בחושך, נצנצה שערה אפורה ארוכה. מוטי לקח את השערה וחזר הביתה.
"אימא, מצאתי שערה. זה יעזור?"
"אני מקווה שכן. קח את השערה לאלירן השוטר, תגיד לו שאתה חייב לדעת של מיהי ושזה סיפור של חיים ומות."
מוטי לקח את השערה לאלירן שגר בשכנות להם. אלירן היה רגיל למוזרויות כאלו ואחרות בשכונה אבל זה באמת היה חריג. "אתה יכול להגיד לי של מי השערה?" שאל מוטי. "מה, עכשיו?" צחק אלירן. "תן לי את השערה ואם היא שייכת לעבריין שנלקחה ממנו בדיקת דנ"א בעבר, אוכל להגיד לך של מיהי. אבל אל תצפה לכלום."
למחרת בשעות הבוקר אלירן התקשר למוטי. יש לך מזל. זאת שערה של אחת בשם אורסולה ים. איזו תמהונית שלפני הרבה שנים נעצרה על כישוף והשחתת בני נוער.
אלפי תודות, אמר מוטי.
באותו הערב. מוטי שיחק, וביצועיו אף התעלו על הופעתו מהיום הקודם. רגע לפני שמוטי חזר הביתה מהמגרש, חיכתה לו הזקנה ליד ביתו. נו, אפשר לברך על המוגמר? שאלה ברשעות. "לא אורסולה ים" ענה מוטי בתקיפות, "לכי מכאן לאלף עזאזל ולעולם אל תשובי". הזקנה שמעה את שמה, נחרדה והתפוגגה לאלף רסיסים ומעולם לא שבה להטריד את תושבי השכונה.
למחרת, מוטי עלה לתורה. וחגג גם את בר המצווה שלו וגם את נשמתו שחזרה לו. כל ילדי השכונה באו לחלוק לו כבוד לאור מעמדו כשחקן הטוב ביותר. מוטי היה המאושר באדם וחשב כיצד יוכל לגמול תודה לאלוהים על הנס שקרה לו. באותה שבת דיבר רב בית הכנסת על כך שישנם מבוגרים בבית הכנסת שמעירים בצורה לא נעימה לילדים קטנים שבאים לבית הכנסת ומרעישים ומפריעים לתפילה. חשוב שתתנו להם הרגשה טובה, הוא אמר, "חשוב שהילדים יגדלו וירגישו חיבה לבית הכנסת, רעש הילדים מסייע לבלבל את השטן ולהעלות את התפילה עד לכסא הכבוד. חשוב שהילדים יתפללו, אפילו משפט אחד, אין דבר שאלוהים אוהב יותר מאשר את תפילתם של ילדי ישראל." מוטי שמע זאת והחליט לקחת על עצמו כשיגדל את תפקיד איש הסוכריות בקהילה שלו. אותו האיש שגורם לילדים, שבת אחרי שבת, לבוא לבית הכנסת ולחוות חוויה נעימה ומתוקה ולעיתים מרעישה.
זה קרה באמת? שאלה ביתי.
"אני לא מבין, סבא מוטי מחלק סוכריות?"
"כן". ענתה.
"אז זה קרה באמת.".
אז אני יכולה השבת שתי סוכריות?
מה הקשר? למה שתקבלי שתי סוכריות?
ככה אני אשאר יותר זמן בבית הכנסת. אמרת שאלוהים אוהב תפילה של ילדים.
אז לא, זה לא קרה באמת. לילה טוב.