הנכדה של מר ברנסון

A. K. Koren 16/06/2020 844 צפיות אין תגובות

הבעת זעף הייתה חקוקה בפניו של הקשיש.
היא שאפה עמוק מנסה להתעלם מריח התרופות שבאוויר ופסעה לתוך החדר.
"מה את רוצה?" נהם לעברה.
היא נרתעה ממבטו הקשה שננעץ בה.
"שלום, אני באתי… לארח לך לחברה" היא חייכה אליו חיוך עליו התאמנה מראש.
קמטיו העמיקו כשהעווה את פניו בחוסר שביעות רצון
"אני לא צריך את חברתך ילדה!".
"האחות בקבלה אמרה לי לבוא לחדר שלך מר-" היא השתתקה במבוכה וסלסלה קווצת שיער בהירה על אצבעה.
"ברנסון" נהם הקשיש "מר ברנסון. לפחות תלמדי איך קוראים לאדם לפני שאת באה להטריד אותו ולהציק לו".
ניצוץ נדלק בעיני הנערה למשמע שם מוכר.
"ברנסון? אני חברה של הנכדה שלך!"
"אילו שטויות את מדברת? אין לי שום נכדה!" ענה בבוז.
"אתה אבא של גייב ברנסון נכון?"
"גבריאל. אני קראתי לבן שלי גבריאל, לא 'גייב' " רטן ספק לעצמו.
"אז אתה סבא של מארי! היום יום ההולדת שלה, אתה יודע"
"לא אני לא יודע. אמרתי לך כבר ילדה, אין לי נכדה!" עיניו התכולות כמעט ובלעו בקמטי הזעף.
"אבל… מארי אמרה שסבא שלה גר כאן. ואתה אביו של גבריאל ברנסון, אז אתה חייב להיות סבא של מארי ברנסון."
"אני לא מכיר שום מארי. במיוחד לא אחת שנולדה בתאריך הזה"
"אתה יודע זה יאכזב אותה מאוד אם תתעלם מיום ההולדת ה-16 שלה" התעקשה.
"16? היא בת 16?"
"כן. מה ,אתה לא יודע בת כמה הנכדה היחידה שלך?" התפלאה.
"תפסיקי להציק לי. לא ייתכן שלגבריאל יש ילדה בת 16. הייתי יודע אם הוא היה מתחתן והייתה נולדת לו בת. הוא היה אומר לי" מצוקה נמזגה לתוך קולו של הזקן ועיניו היו פעורות בפחד ואכזבה.
"אדוני, גבריאל נשוי קרוב לעשרים שנים, לא ייתכן שלא ידעת"
פניו של מר ברנסון היו אפורות והוא נראה כאילו מישהו נתן לו אגרוף והוציא מריאותיו את כל האוויר.
"לא. לא. גבריאל שלי היה אומר לי שהוא מתחתן. הוא היה מזמין אותי. את מקשקשת" הוא העביר את ידו בשיערו הלבן הכסוף בעצבנות וחוסר ביטחון.
הנערה שלפה מכיס מכנסיה מכשיר סלולרי.
היא חיטטה בו כמה שניות ואז הגישה אותו לזקן.
הוא בהה בתמונה של נערה כחולת עיניים ושחורת שיער שמחבקת את זוג שנראו כמו הוריה.
דמעות מילאו את עיניו.
זה היה בנו גבריאל שם, מחבק את הילדה.
הנערה שלפניו לא שיקרה.
כשראתה את דמעות הכאב בעיני הזקן הנערה נרתעה.
"אתה באמת לא ידעת? אני כל כך מצטערת!"
הזקן צנח לכורסה הירוקה דהויה מאחוריו כאילו כל הרוח הוצאה ממפרשיו.
"יש לי נכדה." מלמל "מה שמה אמרת?"
"מארי. מארי ברנסון"
"והיא בת 16 אמרת?"
"כן, אדוני".
"קחי אותי לראות אותה" פקד.
"אדוני, מארי נמצאת בבית הספר, היא לומדת כרגע." מחתה הנערה בנימה מתנצלת.
"אם כך מדוע את לא שם?" הביט בה בחשדנות.
"אני הצטרפתי היום לפרויקט של אירוח חברה ל-" היא השתתקה מובכת.
"זקנים?" השלים אותה הקשיש ושוב נראה זועף.
"אממ… כן…"
"ובכן, אני בטוח שהמורה שלה יתן לי לראות אותה, אם היא הנכדה שלי כמו שאת אומרת. קחי אותי לשם. עכשיו."
"אבל איך אוציא אותך מכאן?" חיככה במבוכה רגל אחת בשנייה.
"לכל הרוחות ילדה יש לי רגליים! אני עוד הולך" נהם הזקן בגסות וקם מהכורסה מיישר את ז'קט הטוויד שלגופו.
הנערה פסעה לאחור צעד זהיר.
"התכוונתי, איך אשכנע את המטפלים לתת לך לצאת" תיקנה את עצמה.
"מה את חושבת לעצמך שזה? מוסד לעבריינים זקנים? לחולי נפש? זה בית אבות! לא כלא גם אם האוכל גורם לו להיראות כך"
* . *. *
דפיקה נשמעה על דלת הכיתה.
המורה פתח אותה ובפתח נראה קשיש נבוך עומד.
"סבא? מה אתה עושה כאן?" נערה כחולת עיניים ושחורת שיער -הנערה מהתמונה! זיהה מר ברנסון- נעמדה ומיהרה אל הפתח.
"מארי?" שאל בחשש.
הנערה הנהנה ולחשה משהו באוזנו של המורה.
המורה הנהן והחווה כלפי הדלת.
"בוא סבא" מארי אחזה בזרועו של הזקן.
הזקן נרתע מעט ממגעה הלא צפוי אך נרגע והניח לה להובילו מרחק מה מהכיתה.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה שוב בתמיהה את סבה.
"הילדה הזן סיפרה לי עלייך" הצביע על הנערה בהירת השיער שעמדה במרחק מהם בקצה השביל.
"את… זה היום הולדת שלך היום" גמגם הזקן נבוך.
"נכון" חיוך הבזיק על פני הנערה.
"אני רציתי לפצות אותך"
"על מה?" החיוך הצטמצם לפס דק.
"על כל ימי ההולדת הקודמים שלך" הזקן הרכין את ראשו בעצב.
גבותיה של מארי התכווצו בבלבול.
"סבא, למה שתצטרך לפצות אותי עליהם?"
"את קוראת לי סבא" מלמל הזקן מתפלא ולא מבין.
"ברור, אתה סבא שלי".
"את קוראת לי סבא, כאילו את מכירה אותי זמן רב".
מארי ניענעה את ראשה בחוסר הבנה.
"ברור שאני מכירה אותך הרבה זמן".
"אבל אני לא מכיר אותך" אמר בעצב.
"למה אתה מתכוון?"
"לא ידעתי שיש לי נכדה עד שהחברה שלך אמרה לי" אמר והצביע שוב על הנערה שחיכתה בקצה השביל והתבוננה בהם.
"אבל סבא-" פתחה מארי ואז קפאה ופניה התכרכמו בעצב.
"אתה-אתה צריך לחזור, סבא. אני אלווה אותך הבייתה".
מארי פסעה צעד לכיוון כיתתה "אני רק אודיע למורה…" היא לא סיימה את המשפט ורצה במהירות לכיתה.
לאחר מספר דקות שבה וסימנה בעדינות לזקן להתקדם.
כשהגיעו לקצה השביל הנערה בהירת השיער הצטרפה אליהם.
מארי חייכה אליה כשנפגשו והם פסעו בשקט לבית האבות של מר ברנסון.
כשהגיעו למבנה- שני רחובות מבית הספר התיכון- אחות כהת שיער רצה אליהם.
"מר ברנסון! לאן הלכת? בוא, נחזור לחדר שלך" ואז פנתה למארי כמי שמכירה אותה היטב "מארי, תקחי את החברה שלך למשרד שלי. אני חוששת שהשמיטו חלק חשוב בהדרכה הראשונית שלה. אנחנו צריכות לדבר. אחרי שנסביר לה הכל תחזרו לבית הספר."
בינתיים אחות צעירה הצטרפה אליהם.
מארי חיבקה את סבה בעדינות לשלום וליוותה את חברתה יחד עם האחות כהת השיער לאורך מסדרון אחד בעת שהאחות הצעירה הובילה את הקשיש למעלית.
* . *. *
"מר ברנסון, תספר לי מה קרה" ביקשה האחות מהזקן שישב מולה נבול בכורסתו.
"נודע לי היום שיש לי נכדה"
"הו, זה נהדר! מזל טוב!" פניה הוארו.
"הבן שלי לא אמר לי שיש לי נכדה" מלמל בטון נבגד.
"אולי הוא שכח"
"הוא לא היה שוכח. הוא גם לא אמר לי שהוא מתחתן"
"מר ברנסון, כיום לא תמיד מתחתנים לפני שמביאים ילדים" הסבירה האחות בסבלנות.
"לא גבריאל. הוא נשוי. אני יודע עכשיו בוודאות"
"אדוני, אולי הוא 'ברח' להתחתן? לפעמים אנשים צעירים עושים את זה" הציעה.
"לא, לא. הוא עשה חתונה. הוא התחתן והוא לא אמר לי. הוא גם לא הזמין אותי לחתונה."
"לפני כמה זמן הוא התחתן?"
"לפני 20 שנה"
האחות הניחה יד על ליבה בהלם.
"כנראה הוא לא שם לב. או אולי חשד שלא תאהב את כלתו. אני בטוחה שיש לכך הסבר הגיוני, אבל לפחות אתה יודע שנולדה לך נכדה" תירצה האחות וניסתה לעודד את הקשיש.
"גבריאל לא סיפר לי. החברה של הנכדה שלי סיפרה לי. זה היום הולדת של הנכדה שלי."
האחות התעלמה מחלקו הראשון של המשפט.
"זה מה שעשית? הלכת לראות את הנכדה שלך בבית החולים?" האחות חייכה בהבנה.
"היא לא נולדה היום".
"הו, אז לפני כמה זמן היא נולדה?"
"שש עשרה שנים" פניו של הזקן הזדעפו "היא נולדה לפני שש עשרה שנים ורק היום נודע לי"
האחות נותרה חסרת מילים.
היא שמעה בעבר על ילדים שזונחים את הוריהם הקשישים בבתי אבות, אך מעולם לא שמעה על ילדים שהעלימו מהוריהם את בני זוגם וילדיהם במשך זמן כה רב.
היא חשה צער רב על הזקן הזועף.
לפתע דלת החדר נפתחה.
"אמילי, אני צריכה שתבואי איתי" האחות כהת השיער שבפתח אמרה.
האחות הצעירה, אמילי, הצטרפה אליה והן נפרדו מהזקן.
"אמילי, זו הייתה הפעם הראשונה שפגשת את מר ברנסון, אני צודקת?"
"כן. הוא מסכן כל כך, סיביל!"
"מה גורם לך לחשוב כך?"
"הבן שלו השאיר אותו מחוץ לחיים שלו לחלוטין!"
"הוא סיפר לך על הנכדה שלא ידע שיש לו, נכון?"שאלה סיביל בהבנה.
"כן. את יודעת על הנכדה שלו?" שאלה אמילי בפליאה.
"כולם כאן יודעים. היא נערה מקסימה."
"אם כך, מדוע אף אחד לא מספר למר ברנסון את האמת?" שאלה אמילי מזועזעת "זו התעללות לא לגלות לו שיש לו נכדה וכלה"
"אמילי, מר ברנסון יודע." אמרה סיביל בשקט לאחות הצעירה והחדשה.
"מה הוא יודע?"
"שיש לו כלה ונכדה."
"הוא גילה רק היום!"
"לא, אמילי. הוא היה בחתונה של הבן שלו. הוא ראה את מארי כשרק נולדה.
היא מבקרת אותו כל יום שני, וגבריאל ואשתו כאן כל חמישי"
"אני לא מבינה סיביל."
"מר ברנסון יודע שיש לו נכדה. הוא פשוט לא זוכר"
עיניה של אמילי נפערו בהבנה ועצב.
"למר ברנסון יש דימנציה".


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך