לפתע הוא צעק, ולא סתם צעק – שאג!

לפתע הוא צעק, ולא סתם צעק – שאג!
האדם הכי שקט בעולם, בחור מופנם ומנומס
מה בשם אלוהים אירע?
הוא עבד בעסק המשפחתי שלנו – חנות הכל לבית
הוא הרכיב משקפיים, גופו היה רזה באופן יחסי, ועיניו ירוקות בצבע זית
הוא אף פעם לא אמר מילה
אם היית נתקל בו בוודאי היית חושב שמדובר בבחור אילם, או בעצם סתם בובה?
אני חיבבתי אותו, אני לא אוהבת גברים שמדברים בענווה על כלום ושום דבר.
היה משהו מיוחד בשתיקות שלו, כל כך אהבתי להקשיב להן, עד כמה שזה מוזר, השתיקה שלו הרגישה לי כמו שיחה מופלאה.
לעיתים אפילו רציתי לחבק אותו, הרגשתי כאילו הוא משדר מסרים הישר אל ראשי, כאילו הוא מבקש שאחבק אותו.
למרות הכל, אני בכלל לא יודעת מי הוא.
מהיכן הוא בא? למה לא אמר לי דבר?
ואז פתאום באה לה בפתאומיות שכזאת השאגה – מה עושים עכשיו?
כל הנוכחים בחנות נעצו בו עיניים, כאילו ביקשו לדקור את גופו באמצעות מבטם.
אבל זה לא הפריע לו, השאגה פשוט לא הפסיקה, נראה היה שלא תפסיק לעולם.
העובדים האחרים נידבו אותי כדי לגשת אליו ולהבין איך אפשר לטפל במצב, ניגשתי בעדינות ופתאום הייתה דממה.
בדיוק ברגע שהגעתי לא היה טעם בצעקה,
האם אני קוסמת או אוליי בכלל אישה נאה?
למה הוא הפסיק ישר, אני ציפיתי לקרב!
כל כך רציתי לדבר איתו לשניה, להבין מה פשר הצעקה – אבל בדיוק ברגע שאני מנסה לדבר ולהבין אותו – פתאום היקום מחליט שזהו, זמני תם.
הוא חזר לעצמו, הסופה שהתחוללה פה לפני דקה לא הותירה אחריה פירור של אבק.
הוא חזר אל השתיקה, נראה היה כאילו הוא לא ישאג עוד לעולם.
זה היה כמו ליקוי חמה, קורה פעם בתקופה ארוכה, הבחור המופנם שומר את כל הכעס בליבו עשרים שנה, ואז מוציא הכל ברגע אחד, לא נשלט בכלל.
אני עדיין עוקבת אחרי אותו בחור מופנם, נשבעתי שלא אעזוב אותו לעולם.