זאבי ערב – אפילוג
אני הֵיְיל אַלְמוֹרַן־פֶֿרַן, בעבר קצין בדרגת סגן בצבא הרפובליקה, בהווה המפקד הראשי של הכוחות המזוינים העצמאיים.
הקבוצות העצמאיות שספגו מנחת זרועה של הפדרציה במשך שנים רבות זכו סוף־סוף לעצמאות דה־פקטו והפכו לישות פוליטית ממשית, למרות חוסר התמיכה מצד הרפובליקה. הפדרציה ממשיכה לספוג כשלונות במערכה הכוללת, אבל רק ימים יגידו אם הרפובליקה אכן תצליח להחזיר את שליטתה בגלקסיה.
אֶוַוה, אשתי, כבר מזמן פרשה מהמלחמה. היא ממשיכה לעבוד בתור טכנאית בכירה ומדי־פעם אוהבת להתעסק בעבודה השחורה.
הסבל שעברתי, שאֶוַוה עברה, שכולם עברו ועדיין עוברים – גרם לי להבין שהסיפור לא סובב סביב המלחמה בין הפדרציה לבין הרפובליקה. הוא סובב סביב בני־אדם. בעוד שתי המעצמות נלחמות על משאבים, על שטח, על שליטה – אני נלחם עבור בני אדם. ואני לא נלחם לבד. אף־אחד לא יכול להילחם לבד, לא לעמוד מול החושך שמאיים לבלוע אותו ואת העולם כולו. אני נלחם ביחד עם זאבי הערב – עם הדמוקרטיה העצמאית.
כעת, כעת אני בטוח שאני עושה את המעשה הנכון, עבור עצמי ועבור כולם. המעשים אמנם מעידים עלינו, על הטוב או על הרוע בתוכנו; אבל האהבה נוגעת בטוב שבפנים, בנקודות האור שנמצאות בתוך הרוח, שלא צריכות שיוכיחו אותן.
אנחנו רק צריכים לתת לאהבה הזאת להתפרץ החוצה, לַטּוֹב הזה להשפיע, לאור הזה לזרוח – לתת לו להוביל אותנו אל תקוות האנושות כולה.
תגובות (2)
איזה סיום…
אני ממש מרגיש שעברתי פה איזה מסע. מה יש עוד להגיד? הדמויות נפלאות, כל אחת מהן, הכתיבה קולחת, הסיפור מותח, סצנות האקשן אמינות ומעניינות…. פשוט סיפור מדהים. יש לך את זה בענק בכתיבת סיפורים.
מחכה לסיפור ההמשך (?)
ממש תודה!
גם אני מרגיש שעברתי מסע רציני. הכתיבה הזאת הרגישה לי כמו פסיכותרפיה. כל אחת מהדמויות בשלישיה היא שיקוף של חלק כלשהו בי (הגם שאלמורן ואווה הם פחות או יותר הפכים). האופי שלהם יצא כך מבלי שתכננתי, ורק בדיעבד הבנתי שאני כותב על עצמי.
לגבי סיפור המשך – אין כרגע תוכניות מיוחדות. אני יוצא להפסקה, ואולי כשאחזור אחשוב על משהו. אולי יהיה sequel קצר. אולי אתחיל לכתוב משהו אחר. אולי אחזור לשירה, מי יודע.