זאבי ערב – פרק חמישה עשר

זה היה הרעש החזק ביותר ששמעתי.

עוד לפני שהפצצה שהטמנתי הספיקה להתפוצץ, לפחות חמישה מטוסים עברו מעל הבסיס והצניחו עשרות חיילים. אלו היו חיילי צבא הרפובליקה. מה קורה כאן?

פיצוץ קטן נשמע מהמבנה שיצאנו ממנו. החשמל נפל. לא הספקתי לעכל את המתרחש, וכבר ההפגזה התחילה. מהר מאוד הכל התדרדר לכאוס מוחלט –פצצות ופגזים פגעו בחיילי פדרציה ובכוחות הרפובליקה כאחד; נגמ"שים חונים שוטחו לפיתות, מבנים התרסקו, וכולם ירו על כולם. רעש מנועים מחריש הביא איתו קבוצה קטנה של משוריינים שנשאו את סמל הכוחות העצמאיים – זאב תכול. האש הייתה בכל מקום וכוונה לכל מקום – לאף־אחד לא היה מושג מה קורה, וסוֹלִיס לא ענה בַקֶּשֶר. המתחם הפך למופע זיקוקים של פצצות מרגמה, קליעים נותבים, פנסים ורשף. מצאנו את עצמנו תחת אש צולבת כבדה, בקושי שומרים על הראש מאחורי המחסה שמצאנו.

"מה הרפובליקה עושה כאן לעזאזל?" צעק סַלָזַר. שמעתי אותו רק בפעם השנייה.

"זה בדיוק מה שאני מנסַה להבין! אף־אחד לא סיפר לי שום דבר על זה שהרפובליקה הולכת להתערב כאן! למה סוליס לא עונה?"

אלמורן נשם נשימה עמוקה והידק את חגורתו. "אנחנו חייבים לצאת מכאן, עכשיו."

התחלנו לרוץ, ולא ידענו לאן. אמרתי לאלמורן שאני לא יכולה יותר. ביקשתי ממנו שייקח את הפיקוד. הייתי סחוטה נפשית, לא יכולתי לסבול את כל הרעש מסביב, רציתי שהכל ייפסק… אלמורן הסכים. הוא הצביע לעבר פרצה בחומה – אחד הפגזים פגע בה פגיעה ישירה ועם מספיק מאמץ אפשר היה לעבור שם. רצנו – הותרנו את כל התיקים מאחור, את כל הציוד מלבד את הנשק של אלמורן. היינו צריכים להתרחק ככל האפשר משטח האש.

פלטתי צעקה. מעדתי ופגעתי באבן קשה. הברך שלי נפצעה ודם זלג ממנה, מכתים את המכנס הקרוע.

"את בסדר?" קרא אלמורן.

"כן, כן, לעזאזל, אני בסדר!" נאנקתי. ניגבתי בשרוולי את הדם המעורבב בבוץ והמשכתי לצלוע בעקבותיהם.

"את צריכה עזרה?"

"לעזאזל עם העזרה שלך, אני יכולה לעשות את זה לבד."

עצרנו תשושים במרחק מה מהבסיס. לא שמנו לב שההפגזה הפסיקה לפני כמה דקות. גם היריות הפסיקו. כולם מתו? לא. ראיתי את המטוסים עדיין חגים בשמיים ועוד ועוד חיילים צונחים מבטנם. לא רחוק מאיתנו ראיתי קבוצה קטנה של לוחמים לבושים במדים של הכוחות העצמאיים רצה לעבר הבסיס. בשלב הזה המוח שלי היה כבר נוזלי ולא יכולתי לנחש מה קרה, אבל מאוחר יותר הבנתי: המבצע שלנו, כלומר, של הכוחות העצמאיים – יצא לדרך ברגע שהחשמל נפל, כמו בתכנון המקורי. במקביל, הרפובליקה, שככל הנראה ידעה על התוכניות שלנו, החליטה לקפוץ על ההזדמנות ולהנחית על הפדרציה מכה מוחצת. לעצמאיים לא היה שמץ של מושג. כיוון שהכל קרה מהר מדי, למפקדים שלנו לא היה זמן להודיע ללוחמים לחדול מירי, וחיילי הרפובליקה שקלטו שיורים עליהם, השיבו אש בחזרה. עשרות נהרגו – גם עצמאיים וגם חיילי רפובליקה, עד שהאש פסקה.

אבל הצלחנו. הבסיס עלה בלהבות, המבנים שוטחו לחלוטין. חיילי הרפובליקה טיפלו בכוחות הפדרציה מבפנים והמשוריינים המאולתרים של העצמאיים השלימו את העבודה. והכי חשוב – אנחנו היינו בחוץ – בערך בריאים ובערך שלמים, מלוכלכים בדם, בזיעה ובבוץ.

אלמורן הצליח ליצור קשר עם חוליית עצמאיים. חמוּר הסבר בעל סרט הארגמן פיקד עליה. הוא שמח לראות אותנו, וגם אנחנו הרגשנו בטוחים יותר ליד כוחות ידידותיים. סלזר נשלח לטפל בפצועים בשדה הקרב, את אלמורן שלחו אל תוך הבסיס כדי לסייע ללוחמים, ואותי לקחו למאהל ששימש כחדר הפיקוד הזמני. במאמצים עילאיים ובתמיכת אחד הלוחמים, הצלחתי לצלוע לשם. ראיתי חלק גדול מהמפקדים שראיתי בתדרוך לפני המשימה. על חלקם היו תחבושות ספוגות בדם. שיערתי לעצמי שאלו שלא נכחו נפצעו קשה, או אולי אפילו נהרגו. חלקם בוודאי נמצאו עם פקודיהם בשטח. בעוד דקות ספורות אמורה הייתה להתחיל האסיפה הדחופה שכללה את כל העדכונים החשובים. היו בעיות במכשירי הקשר, אז העדיפו שכולם ינכחו פיזית.

המפקד השני בעל סרט הארגמן עמד במרכז, בעוד השאר ישבו על כיסאות מתקפלים או עמדו בצדדים. "המבצע לא הלך כמתוכנן. ההתערבות של הרפובליקה גבתה קורבנות רבים, ועדיף היה אם הם לא היו דוחפים את האף שלהם." קולו היה רועם וסמכותי, מלא בעוצמה ובכריזמה. "אנחנו עדיין לא יכולים להעריך את מספר הנופלים. מה שכן– חברנו הַלוֹסוֹר, נהרג. גנרל סוֹלִיס סַלוֹהוֹם בחזקת נעדר. רוב הסיכויים שגם הוא נהרג."

התכווצתי למשמע המשפט האחרון. סוֹלִיס איננו? חשבתי שהוא לא השתתף בלחימה. המחשבות והזכרונות בראשי התחילו להסתובב ולהסתחרר. זה לא ייתכן. האידיוט חסר התקנה, הבחור הצעיר והשאנן… נעלם. היו רגעים שרציתי לחנוק אותו, זה נכון, ובכל־זאת, הרגשתי שקיבלתי אגרוף לפנים. המפקד הראשי של כל הכוחות העצמאיים, הכוחות שהפכתי לחלק מהם, שסייעתי להם, שהזדהיתי איתם. איננו.

"ובכל־זאת, אפשר לומר שהמשימה הושלמה. לפי העדכון האחרון שקיבלתי, כוחות הפדרציה הושמדו כליל. ייתכן…" הוא כחכך בגרונו והביט לעבר אחד הנוכחים. פערתי את עיניי. הוא לא לבש לא מכנסיים כחולים ולא עטה שום סרטים – הוא היה לבוש במדים השחורים של הכוחות המיוחדים של הרפובליקה. הוא היה קצין. "ייתכן שנוכחות הרפובליקה תרמה במישורים מסוימים." קולו של המפקד העצמאי היה מלא בהיסוס ובהסתייגות.

"בכל־מקרה, כאן נמצא הקצין סוּפוֹנַר הַיְילִים," אמר, מחווה לעברו, "וכעת הוא אחראי על שיתוף הפעולה בין הכוחות שלנו לבין הכוחות של הרפובליקה. המשימה שלנו כעת היא לטפל בפצועים ולסגת מהר ככל האפשר. הרפובליקה…" הוא כחכך שוב, "מוזמנת להישאר כאן, אם היא חפצה בכך. אין לנו עניין בהחלטותיה." סוּפוֹנַר הנהן.

המפקד הארגמני המשיך בעדכונים ונתן לכל אחד מהמפקדים משימה נוספת, ולאט־לאט המקום התרוקן. כיוון שהייתי פצועה, הוא החליט להניח לי והורה לי לנצל את הזמן להתאוששות ולמנוחה.

ניגשתי אל סוּפוֹנַר.

"שלום, אֶוַוה פֶֿרַן," הצגתי את עצמי בקול חלוש. "אני צריכה קצין בכיר של הרפובליקה. זה עניין דחוף."

"אני אחד כזה. דברי."

היססתי לכמה רגעים. איך הוא יגיב? האם זה רעיון טוב? מותר לי להגיד לו? בלעתי את החששות ביחד עם הרוק. סיפרתי לו את הסיפור.

סיפרתי על ההתרסקות בכוכב המושלג, על כך שכוחותיו של סוֹלִיס מצאו אותנו ושיתפנו פעולה, על המפקדה, על החלק שלי במבצע הנוכחי. השמטתי פרטים לא חשובים, כמו העובדה שנחטפנו, או ההיתקלות של מַיְילס בסרן הַאסֶנַאם. סיפרתי על הניסיון שלנו להתקין את המַקלטים בכוכב המושלג, על סגן אַדֶּפְּרִים, על הטייסים. הייתי חיוורת ולחוצה. פחדתי פחד לא ברור, כי ידעתי שאני לא מחויבת לרפובליקה יותר. מבחינתי – אני שייכת לכוחות העצמאיים. ובכל־זאת…

"אני מבין. אני צריך לדבר עם סגן אלמורן ועם מפקד המבצע. אני יכול לסדר לכם טיסה הביתה, אם זה מה שאת רוצה."

הודיתי לו והסתלקתי משם. רציתי לחזור. רציתי להיות רחוקה מהרעש, רחוקה מהאחריות, רחוקה מהכל ומכולם ולא לדבר עם אף אחד יותר. התגעגעתי לחיים הרגילים, אפילו לחיים הרגילים למחצה שלי בתור טכנאית ספינות חלל. אבל אותו קול שאמר לי שלעולם לא אחזור הדהד הראשי שוב. הגורל שלך נמצא פה, אֶוַוה. חזרה הביתה אולי התאימה לך כשהתרסקת אל תוך השלג… לא עכשיו. את כבר לא חלק מהרפובליקה, הוא אמר, את חלק ממשהו אחר, גדול יותר, צודק יותר. שקט! נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי. זאת לא המלחמה שלי.

נשכבתי על אחד המזרנים הפרושים וניסיתי להירדם. חשבתי שהמחשבות והקולות ירדפו אותי עוד זמן רב, אבל העייפות גברה עליי ונרדמתי מהר משציפיתי.

אני לא זוכרת באיזו שעה התעוררתי, אבל אני זוכרת שהרגל שלי בערה מכאבים, ושסגן אלמורן עמד לצדי. סלזר לא היה שם. כמה מפקדים לחוצים התרוצצו אנה ואנה.

"ישנת טוב?" אמר אלמורן וחייך. לא היה בחיוכו זכר ללעג – הוא חייך חיוך אמיתי וצחק איתי ברוח טובה. חייכתי אליו בחזרה.

"שמע, שינה כזאת לא הייתה לי בחיים." פיהקתי וניסיתי להתמתח, ורק אז הבנתי כמה השרירים שלי קרועים ממאמץ. הרגשתי כבדה כמו גוש עופרת ונאבקתי כדי להתיישב.

"סוּפוֹנַר דיבר איתי. את יודעת…" הוא הרכין את מבטו, "זה היה מוזר. אני לא יודע איך להסביר, אבל הרגשתי שאני לא שייך יותר לזה. הוא אמר לי שכישלון המשימה הוא על אחריותי, כיוון שהייתי הסגן של הַאסֶנַאם. הוא אמר שהוא בספק אם אוכל לחזור לצבא כקצין ושגם אם הוא ימליץ על כך, זה לא בשליטתו."

הרגשתי שמץ של עלבון בנימתו. הוא נפגע. הוא הקדיש את כל שנות בגרותו עבור הצבא, עבור הרפובליקה – הוא הצטיין בבית הספר לקצונה, הוא פיקד על עשרות משימות מוצלחות, הוא סיכן את חייו יותר מדי פעמים, הוא עבר עינויים בלתי־אפשריים. ובסוף… בסוף הם מתלבטים אם לקבל אותו בחזרה. זה ערער אותו בבת־אחת, והוא לא ידע איך להגיב לכך. הוא אהב את הצבא, הייתי בטוחה בכך מעבר לכל ספק. עכשיו החלום התנפץ, מבלי שהוא יספיק לעכל, מבלי שיוכל לגבש דעה, והוא היה חייב להחליט מהר.

"אֶוַוה… אני חושב שאני נשאר כאן."

הנהנתי בהבנה. ניצלתי את השתיקה כדי לחשוב. לא היה לו לאן לחזור. אם הוא יודח – אין לו מקצוע. אין לו בית, אין לו משפחה. לא כזאת שהוא יכול לחזור אליה. אני יכולתי להסתדר. גם אם הצבא יחליט להפסיק איתי את החוזה – יכולתי לעבוד בכל מקום אחר. המקצוע שלי היה מבוקש. יכולתי סוף־סוף לעבוד בסביבה אזרחית, בלי היריות ובלי המוות ובלי המהומה, לא להיקלע לסיוט הזה שוב לעולם…

"סלזר כבר הלך, אֶוַוה. הקצין דיבר גם איתו. הכוחות של הרפובליקה נסוגים. הם השיגו את מה שהם רצו. הספינה שאמורה להוציא אותנו מכאן יוצאת בקרוב, וסוּפוֹנַר אמר שאת יותר ממוזמנת להצטרף. הם מחכים לך."

מחיתי את הלכלוך מעל פניי בשרוולי, שהיה מלוכלך עוד יותר, והישרתי מבט לעבר אלמורן. "לא."

הוא היה יותר ממופתע. "מה?"

"אני לא רוצה. אני לא רוצה לחזור."

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שאני לא רוצה לחזור."

"למה? את בטוחה בזה?"

"כן, אני בטוחה," אמרתי וחשקתי את שיניי. "אני לא רוצה לחזור כי…"

"מממ?"

היססתי. אֶוַוה, די להיות מטומטמת. אִסְפִי את עצמך. בבקשה, אל תעשי שטויות. אל תאמרי משהו שתתחרטי עליו.

לא, אני הולכת לעשות שטויות, ושום דבר לא יעצור בעדי.

"אני לא רוצה לחזור כי אני אוהבת אותך, אלמורן, לעזאזל, אני אוהבת אותך יותר מדי, אם זה לא היה שקוף. אם אתה נשאר כאן, אני נשארת איתך. אל תנסה לשכנע אותי אחרת."

הוא שתק והרכין מבט כדי לא לפגוש את עיניי. אלו היו שניות ארוכות, השניות הארוכות ביותר בחיי, ארוכות יותר מחיים שלמים. ואחרי אותן שניות… הוא ניגש אליי וחיבק אותי, חיבוק כמעט מוחץ עצמות, החיבוק החם והאוהב ביותר שקיבלתי מימיי, והראשון מזה חודשים.

קור הרוח, האדישות, הקדרות, הסטואיות – כולם התפוגגו ברגע אחד, וגם החרדות שלי, הבושה, האשְמה, חוסר הביטחון – כולם התפזרו ברוח, התפזרו במשב הרוח הקליל שנשא איתו את אור הבוקר, שוטף את לכלוך החושך מהשמיים, את הדם ואת המוות משדה הקרב, את הייאוש ואת הפחד מהלב, מכריז על חיים חדשים.