המפצחת – פרק תשעי

ילדותה של אנה-
ילדה מסתורית בחברה, ידעו שהיא מאומצת. בכל שבוע מגיעה עם הורים חדשים. פעמים רבות אפילו אחים.
אחר דמותה של אמא שלה ניסתה הרבה לחפש, היא הבינה מהר מאוד שהיחידים שידעו מי היא היו אבא שלה ודן.
חברים בבית הספר היא לא הספיקה להתחבר.
כל הזמן החליפה בתי ספר וקפצה כיתות. היא הייתה כל כך חכמה ומתוחכמת.
הדבר היחיד שתמיד הפתיע אנשים זה כמה שאנה אוהבת בגדים מעוצבים, סטייל.
אבא שלה היה מעצב שיער, ספר. אנה כמובן לא זוכרת אבל שמעה סיפורים. כנראה משם היא קיבלה את אהבתה לעיצוב ואופנה.
– —- —-
נקישות חזקות על דלת משרדה של המפצחת העירו אותה משינה עמוקה. היא הביטה בניירות הספוגים בדמעות.
כן, אנה היא הבת שלה זה לא היה רק חלום.
"המפצחת!" נשמעו קריאות. בקולות שלהם זיהו פחד.
המפצחת ניגבה את פניה שלא יראו שהיא ישנה. היא ניגשה אל הדלת פותחת בזהירות.
ההיסטריה שתקפה אותה כשראתה את כמות הסוכנים המפוחדים הניצבים מולה, הייתה היסטריה מטורפת.
המפצחת מיהרה לצאת ממשרדה מביטה לכל כיוון, כשמבטה שואל מיליון שאלות.
כל הסוכנים פונו מחדריהם. כל אחד לקח את מה שהיה הכי חשוב לו ורץ.
"את בטח יודעת מה הולך!" קראה נאנחת אחת הסוכנות החדשות בשם טלי. שמה של המפצחת והכבוד בעיניה היה כאילו יש למפצחת את כל התשובות בעולם.
"טלי, אני בדיוק הייתי עסוקה במשהו יותר רציני. אני בהתלבטות למה כולם בורחים?" המפצחת שאלה לא מפחדת שהיא מורידה מכבודה.
עיניה של טלי הופתעו היא חזרה להרגיש את הפחד כמו כל שאר הסוכנים.
"פריצה!" טלי הצליחה לומר מבעד לשיניים הרועדות.
מבטה של המפצחת הראה שהיא הבינה. פריצה ברמה כל כך גבוה, כל כך מסוכן.
"הם יודעים את כל השמות של כל הסוכנים במערכת, חוץ מאלו שלא הכנסתי. כמוך!" חגית אמרה, ניגשת אל המפצחת. "חייב להחביא את כולם, אני גם כתובה במערכת. את התקווה האחרונה שלנו, כמו תמיד…" היא הוסיפה מנסה לעודד את המפצחת.
"מה עם אנה?" המפצחת שאלה. הדמות הצעירה והמתוקה לא עזבה את מוחה לרגע.
"הוצאתי אותה מהמערכת, למזלה." חגית הסבירה, שניהן נשמו לרווחה. בעיה אחת פחות.
"אני וכל הסוכנים הולכים לברוח לשלושה מקומות מסתור שונים…" חגית אמרה מדגישה בסודיות למפצחת איפה המקומות. "השארתי לך עוד שלושה סוכנים. לא הכנסתי אותם למערכת בשביל לעזור להם לשמור על סודיות…" היא הוסיפה מצביעה על שלושה סוכנים שישבו על הריצפה מחכים ללא פעולה.
כולם היו מבוהלים. אלו שברחו ואלו שנשארו.
— —– —
אביאל נכנס למשרד מאובטח עם המחשב עם כל הקבצים הכי חשובים. הוא התכוון לבדוק שהכל שמור היטב.
לחצנים אדומים עלו למסך מבהירים לו שכל לחיצה לא נכונה תאפשר לפורצים לפרוץ.
ידיו התחילו להזיע.
התלבטות קטנה שיכנע אותו לחזור אחורה, זה לא הדבר הנכון לגעת בו.
אביאל מיהר לצאת חושש מכל נגיעה שתשאיר סימן שהוא אכן היה שם.
כל גופו רעד כשהגיע אל חגית. הוא חשש שהיא יודעת, שכולם יודעים.
"קח את הקבוצה של הסוכנים שעומדת בכניסה הצדדית, אתה מנהיג אותם למקום מסתור. זו אחריות כבדה, אני סומכת עליך." חגית אמרה מחייכת לרגע ונעלמת. משאירה את אביאל עם פנים מפוחדות ומבט ריק.
—- — — —
אנה יצאה לטיול לילה לבדה ברחובות. האוויר הקר דקר בה. היא קיוותה בליבה שהיה לה סוודר או לפחות צעיף.
בשעות האלו היא הייתה חוזרת מהסוכנות. פעם אחרי מבחנים ורק ליומיים אחרי עבודה. משהו הבהיר לה שהיא כבר לא תתקבל בברכה שמה.
עיניה לא הראו פחד או עצב.
אנה נראתה שמחה. דן היה דמות אב כלפיה, דמות חזקה ועדינה.
צעדים איטיים אנה צעדה. כלום לא דוחף אותה למהר. הירח מעליה מחייך אליה חיוך עדין וקר. "אני מעדיפה את הבוקר…" אנה לחשה לעצמה.
"גם אני." שמעה את דן. הוא התקרב במהירות. "צריך לחזור. את תמיד קמה מוקדם, אני חושש שלא יהיו לך מספיק שעות שינה…" הוא הוסיף לומר, בתנועות מהירות הוריד מעליו את מעילו. הוא הניח את הבגד על אנה.
אנה חייכה במתיקות מתלבטת איך דן קלט שקר לה. היא הכניסה את ידיה למעיל ונכנסה מתחת לכובע. "תודה!" אנה מילמלה.
שניהם התהלכו מתחת לירח, קולות רגליהם שקטים בתוך הדממה.
בטח אם היו קצת יותר קרובים לחלונות של אנשים ישנים היו שומעים נחירות.
קבוצת אנשים התהלכה במהירות מקצה של רחוב לקצה אחר. אנה הבחינה בשפת גוף שלהם איך הם מפחדים ובורחים במהרה.
אחד מהדמויות חלף מתחת למנורה מסמן לשאר לעבור. אנה זיהתה את הדמות.
"אביאל?" אנה רצתה לצעוק. היא ידעה שכל עוד היא מתחת לכובע הוא לא יזהה אותה.
היא ודן חלפו לכיוון אחד, אביאל ושאר הסוכנים ברחו בחשכה לכיוון השני. היחידה שיודעת, היחידה שראתה והבחינה, היא אנה.