זאבי ערב – פרק שנים עשר

היומיים הבאים עברו בשקט יחסי. גנרל סוֹלִיס התרשם כל־כך מהביצועים שלנו במשימה שהוא הסכים להסיר מעלינו את האזיקים ולשפר את תנאי המעצר. זה לא אומר שלא פקחו עלינו עין. במקום תאי אסירים זעירים קיבלנו חדרי מגורים ומידה מסוימת של פרטיות, ועדיין, החיילים הלבנים הסתובבו בינינו לעיתים תכופות לאורך כל שעות היממה.

ישבתי ברגליים מפושׂקות על הספה הנוחה למחצה בלובי שבין חדריהם של סַלָזַר, של אַלְמוֹרַן ושלי, מנסה להרגיע את המחשבות המתעופפות והמתפזרות לכל עבר שזיהמו את מוחי. בדיוק אז סוֹלִיס ניגש אליי, עוטה כרגיל את חיוכו המושלם שגורם לכל־אחד ברדיוס קילומטר אי־שקט ניכר.

"שלום, מתוקה," אמר, "מה שלומך? את נראית מצוין." לא ידעתי אם הוא מנסה לפלרטט איתי, או לעצבן אותי, או שהוא לא ידע איך לדבר עם בנות. בכל פעם שהוא פנה אליי כך הרגשתי כאילו הוא חנק ארנבת קטנה.

"כן, ברור," נאנחתי. נראיתי זוועה, כמו רוח רפאים שמוחזקת על־ידי סלוטייפ. מאז ההתרסקות הלילות שלי היו מלאים בסיוטים והתעוררתי לעיתים קרובות. מתחת לעיניי הצטברו מיום ליום שקיות שחורות, הייתי רזה יותר וחיוורת. שיערי היה פרוע וארוך יתר על המידה והבגדים שלבשתי לא התאימו לסגנון שלי.

"אני שמח לשמוע. אני איש עסוק מעל הראש, כפי שאת מנחשת לעצמך," ומלא חשיבות עצמית, אמרתי לעצמי, "ואת בוודאי תוהה מדוע אני מבזבז את זמני הכל־כך יקר דווקא עלייך. זה עניין בעל חשיבות עליונה. אשמח אם תתלווי אליי ברגע זה."

קמתי באי־רצון וגררתי את רגליי אחרי האיש עם הכי הרבה שתן בראש בכל הגלקסיה. כדאי לו שזה יהיה חשוב, חשבתי לעצמי, אחרת אני אדאג לו אישית לסנוקרת שוברת שיניים, תהיינה ההשלכות אשר תהיינה.

הוא הוביל אותי לעבר אותו מתחם שבו קיבלתי את התדרוך הראשון שלי. כעשרים אנשים התאספו שם, כולם לובשים דגמ"חים תכולים ומעילים לבנים, מלבד סוֹלִיס, שהסתפק בסוודר שלו. ביניהם היו שניים עם סרטי ארגמן – אחד מהם היה חמוּר הסבר שפגשתי במשימה הקודמת. את השני לא הכרתי. קבוצה של עוטי סרטים בצבע כחול פועלים עמדה בצד אחד ובצד השני עמדה קבוצה צהובה. על הארגזים ישבו ארבעה או חמישה בחורים ללא צבע. לא הכרתי שם איש מלבד את סוֹלִיס, שהייתי מוותרת על היכרותנו בלי לחשוב פעמיים, ואת הבחור עם הארגמן.
הארגזים עדיין היו נטועים היכן שהיו. הפריט היחיד שהתווסף היה לוח בעל שלוש רגליים שאליו ננעצה מפה מלאה בקווים, עיגולים, ושאר מיני קשקושים ססגוניים.

"כולם כאן? מצוין. מלבד חברתנו החדשה, המפקדת אֶוַוה פֶֿרַן," המפקדת? מתי זה קרה? "אני משער שכולכם מעודכנים ומכירים את פרטי המשימה. בכל־זאת אחזור לטובתה ולטובת אלו שהספיקו לשכוח."

"את המידע שיש לנו," אמר סוליס ושאף אוויר מלוא ראותיו, "אספנו זמן רב. המפקדת פֶֿרַן הפגינה מנהיגות יוצאת דופן כשהצליחה לחמוק מהמשטרה החשאית. המסמכים שאספה כללו בין השאר רשימת נמענים – מפקדות שונות שמתכתבות ביניהן, לצד מידע נוסף שלא אפרט." החיילים הביטו בי במה שהרגיש כמו שליש פקפוק, שליש זלזול, ושליש הפתעה. זה לא מצא חן בעיניי. חלק מהם התחילו להתלחשש ביניהם ולהצביע עליי. השפלתי את מבטי לרצפה כדי לא לראות אף־אחד, מלבד את השלג שרמסו רגליי.

סוֹלִיס התהלך אנה ואנה בחזה מתוח, ידו מאחורי גבו, עוטה ארשת מהורהרת, מקרין סמכותיות מזויפת, מתנשא מעל כל הנוכחים.

"ובכן, יש לנו תמונה רחבה דיה כדי לפגוע באחד הבסיסים החשובים של הפדרציה באזורנו. הצלחת המבצע תגרום להם לסגת עם זנב מקופל, ולכל הפחות לשבש את תוכניותיהם למשך חודשים. מהבסיס הזה יוצאות רוב המתקפות על חיילי הרפובליקה," הוא הגה את שתי המילים האחרונות בבוז גלוי ובעיוות פנים, "וכמובן על אנשינו. זאת הזדמנות שאסור להחמיץ."

לאורך השעות הבאות הוא הרצה על תפקידיהם של כל אחד מהבחורים עם הסרטים הצבעוניים, שהתחלקו לקבוצות שונות והיו אמורים לפקד על חוליות שונות. אם לסכם את דבריו – המטרה הייתה להרים את הבסיס באוויר, פשוטו כמשמעו – עשרות ספינות חלל ומשוריינים, תריסר מבנים, מַקלטים, מַשדרים, ואולי גם כמה קצינים בכירים. לא להשאיר אבן על אבן.
העצמאיים התכוונו לקחת איתם את כל התותחים הכבדים ורתמו למשימה את המפקדים המבריקים ביותר. זה היה המבצע הרחב והמורכב ביותר מאז הקמת התנועה, וכישלון יסב נזק בלתי־הפיך. סוֹלִיס אמר שהבכירים התווכחו איתו שבועות על נחיצות המבצע, אבל המילה שלו הייתה גם המילה האחרונה.

"התפקיד שלך, המפקדת פֶֿרַן, הוא להתקין מטען נפץ ליד ספק הכוח הראשי. זה אמור להתאים להכשרה שלך כטכנאית. לרשותך תעמוד רבע שעה לצאת מהמבנה. זה יחסוך לנו כאב ראש אסטרונומי. שאר המפקדים אמרו שאין צורך לעכב את הפלישה עבורך, אבל לדעתי את יכולה להיות שימושית גם אחרי שתצאי."

העמדתי פנים שאני רגועה ורצינית, והרמתי גבה בתמיהה. בפנים הייתי לחוצה, מבועתת, טובעת בתחשיבים של "מה אם". לא כי הסיכויים שלי למות גבוהים – פחדתי לאכזב את חבריי, פחדתי לפגוע באלמורן ובסלזר, פחדתי לטעות… לא רציתי מלכתחילה לקחת חלק במאבק הזה, ופתאום מצאתי את עצמי מפקדת בשורותיה של קבוצת מורדים שאפתנים. תשומת הלב שקיבלתי ועשרים העיניים שלטשו בי מבטים בוחנים גרמו לפניי לבעור ממבוכה, לרצות להיעלם, להאמין שכל זה לא אמיתי, שאני בסך־הכל דמות באיזה סיפור גרוע.

"כשתעבור רבע שעה, נוּר סִיהָה –" הוא החווה לעבר אחת הבנות, זאת שלא היה קשור סרט על זרועה, "– תפעיל את הפצצה, וזה יהיה האור הירוק עבור התותחנים. אם יתמזל מזלך להתרחק מספיק עד אז, ישנו סיכוי שלא תחטפי פגז לראש." תודה באמת, סוֹלִיס, הצלחת לעודד אותי. את הולכת להרוס את הכל, אֶוַוה, אין לך מושג מה את עושה, אין לך מושג איך הגעת למצב הזה בכלל. זעמתי עליו ושנאתי את עצמי ודאגתי לחבריי, ולא יכולתי לשנות כלום. האפשרות היחידה הייתה לבלוע את הגלולה המרה הזאת ולהתפלל לאלוהים שהסיפור שלנו לא ייגמר מחר.

כשכולם כבר התפזרו סוֹלִיס ניגש אליי ואמר לי שהוא סומך עליי מספיק כדי לאפשר לי לשאת נשק. הוא הושיט לי סרט זיהוי ירוק, שמלבד צבעו הזרחני היה זהה לחלוטין לאלו של שאר המפקדים. הוא הסביר לי שהוא אמור למנוע אש ידידותית. קיבלתי גם אני חבילת מדים – את הדגמ"ח הבּהיר ואת הסוודר הלבן, שהיו דווקא נוחים מאוד, כפי שגיליתי מאוחר יותר – ותיקיה שהכילה את כל פרטי המשימה.

אחרי אינספור התהפכויות מצד לצד, חרדות, מחשבות טורדניות, זכרונות רעים – נרדמתי. באותו לילה חלמתי על מזגנים מתפוצצים ועל סוֹלִיס נאבק בחבילות נייר.