קללת אדמה – פרק 81

כל הזמן הבטתי באלכס בחשדנות.
כלומר, נכון, יש מצב שגם הוא היה טמבל כמו שתומאס היה והוא שירת את גאיה בלי ידיעתו. אבל מצד שני.. הוא לא נראה מתייסר כמו תומאס.
אלא שאז נזכרתי בעצירה שלנו, ליד הבית של משפחת סימפסון בשנה שעברה, שכמעט נהרגתי על ידי תומאס.. הוא לא נראה מתייסר כשתקע בי את הסכין ההיא…
הדבר השני שהטריד אותי היה הקלות שבה הבסנו את גאיה. כלומר, בחייכם: שום דבר לא תקף אותנו, שום דבר לא ניסה לגונן עליה.. ואיזה חומר שתומאס שמר מנסיכת השלג פשוט גרם לה להיעלם? זה היה מופרך ופשוט מדי.
"ואולי בגלל זה זאת התשובה הנכונה" לוקאס הסביר לי אחרי שכבר התרחקנו מהחדר התת קרקעי ההוא, כששיתפתי אותו במחשבה שלי. לא אמרתי כלום על אלכס. "אולי דווקא בגלל שהתשובה הייתה פשוטה כל כך, זה מה שהופך אותה לנכונה. כלומר. פשוט וקל- זה לא יכולה להיות הדרך הנכונה?"
אלא שאני תמיד ידעתי שכשמגיעים לצומת דרכים, אתה צריך לבחור בין הדרך הקלה לדרך הנכונה. אף פעם לא שמעתי שהדרך הנכונה היא דווקא הקלה..
ושוב, מצד שני עברנו כל כך הרבה כדי להגיע לכאן.. אולי רק השלב הסופי היה קל ביחס לשאר הדברים שעברנו.
אוף, כבר הצלחתי לבלבל את עצמי.
הרמתי מבט אל לוקאס שבחן אותי בעיון.
"מה?" שאלתי, נשענת עליו כשצעדנו לעבר המזח הקרוב, במטרה למצוא סירה.
הוא חייך וכרך את זרועו סביב כתפי. "את פשוט קצת.. חיוורת. אני לא רוצה שלא תרגישי טוב. ואם תחליטי ששליטה בים עכשיו זה קצת יותר מדי קשה בשבילך אז – "
"לוקאס…" הרמתי גבה בחיוך. "נראה לך ששליטה בים היא דבר קשה בשבילי? וחוץ מזה.. אני.. אני לא מרגישה חולה. או חיוורת. ואני יותר מודאגת בגללך, מה אם – ?"
לוקאס העיף לעבר תומאס ואלכס מבט, נעצר, וחיכה עד שהתרחקו מעט. הם דיברו בגרמנית שוטפת ולכן לא ידעתי על מה הם מדברים.
"אמה, אני מבטיח לך שאני בסדר. אני מרגיש כבר עכשיו הרבה יותר טוב" לוקאס חזר להביט בי ותפס את ידיי.
"כן?" שאלתי בתקווה.
העפתי מבט מהיר לעבר תומאס ואלכס, שנעצרו והביטו לעברנו.
"כן, מבטיח" הוא חייך. "עכשיו בואי נשיג אותם לפני שהם מחוררים אותנו עם המבטים שלהם" לוקאס צחק.
רצנו והשגנו את תומאס ואלכס. במזח היו כמה סירות. הצבעתי על אחת נורמאלית למדי, לא גדולה מדי, לא קטנה מדי, עם מפרשים והגה מתאים.
"זאת אמורה להיות בסדר" לחשתי לתומאס. "אבל איך אנחנו… ?"
תומאס הביט בי וחיכה שאבין לבד.
הבטתי בו רגע ארוך, יורדת לסוף דעתו. ואז הרמתי את ידי אל פי. "לא! אסור לנו!"
"אין לנו שום אפשרות אחרת!" התלונן לוקאס. "אמה, אין לו כסף, אין לנו הרבה אוכל, ויש איתנו אדם נוסף. אנחנו חייבים לעשות את זה"
העברתי את מבטי אל תומאס. "בבקשה תגיד שלא חייבים לעשות את זה. זה ממש לא בסדר"
תומאס משך בכתפיו. "יש לך רעיון אחר?"
"אפשר.. אפשר…" העפתי מבט מסביבי. האנשים שעל המזח מיהרו כל אחד לעיסוקיו. ראינו את בעליו של הסירה שרצינו, איש גדול מימדים עם שיער שחור ושמנוני, מביט בסירה בסיפוק.
"אמה.." תומאס ביקש. "נכון, זה לא בסדר. אבל זה למען מטרה נעלה"
הבטתי בו בפנים חמוצות.
הוא משך בכתפיו ופנה אל האיש שהביט בסירה. הם דיברו במשך זמן מה ואז האיש הביט בנו והנהן, עיניו היו מטושטשות מעט.
עלינו על הסיפון ותומאס אמר לאיש שהיה בעל הספינה: "תודה רבה, ותזכור: רצית לתת לנו את הסירה"
"ברור.." האיש מלמל. "ברור.."
הבטתי בו במבט כועס ורצחני מאוד כשהאיש התרחק.
"מה?" הוא שאל כשהביט בי, הוא נרתע מבט לאחור.
"זה ממש לא היה נחוץ!" פסקתי בכעס.
"בחייך, אמה!" הוא התלונן. "זה אמצעי הגנה! היית רוצה שפתאום הוא יתעורר מהערפול ויגיד: 'היי רגע, איפה הסירה שלי?' לא. לא נראה לי."
"אין לך שום כבוד כלפיו!" אמרתי בכעס. לוקאס ואלכס לקחו צעד לאחור כשכל אחד מאיתנו קמץ את אגרופיו בכעס הולך וגובר.
"גם לך לא היה כבוד כלפיו אם היית מגלה מה הוא עושה!" תומאס השיב בקול כועס מאוד.
"אין בעיה! לא אכפת לי!" אמרתי בזעם כמעט. "אני לא משיטה את הסירה הזאת תומאס! מצידי, תתחילו לזוז, כי אני ממש לא מתכוונת לעזור לכם!"
"עכשיו את מתנהגת כמו תינוקת!" הוא השיב כשהתרחקתי לעבר תא הקפטן.
"לא אכפת לי!" צעקתי. "מותר לי!"
טרקתי את הדלת מאחוריי בזעם. שמעתי את שלושת הבנים מתחילים לעבוד על הסיפון.
"הלוואי ולא נתקדם!" אמרתי בכעס לתוך הכרית שלי. "הלוואי ולא נצליח להגיע יותר רחוק מ..מ.. מאיטליה לפני שמשהו יקרה!"
אולי הייתי צריכה לסתום את הפה שלי. כי כמו שכבר ידעתי: כשחצויים מבקשים דבר רע… הוא בדרך כלל קורה.