אבודים פרק 1- התרסקות [חלק ג]

ריח הגופות שמלאו את ראש המטוס התערבב עם ריח הגשם. הריח החדש שנוצר העביר צמרמורת בגבו של ג'ק. הוא ניסה להפעיל את מוחו, כדי להסיח את דעתו מהזעזוע, לחשב מסלול ברור שדרכו הם יוכלו לטפס למעלה בקלות.

"בואו נמצא את המק-מה שמו," אמר צ'ארלי.

"מקמ"ש." תיקן ג'ק.

"מקמ"ש," אמר צ'ארלי, "ונעוף מפה."

לטפס במעלה החלק העליון של מטוס בגשם, כשהמטוס מונח בצורה אלכסונית בלתי אפשרית, היא משימה קשה מאוד, אפילו יותר משהיא נשמעת. ג'ק אחז בכיסאות ודחף את עצמו במעלה המטוס. בעקבותיו טיפסה קייט, וצ'ארלי השתהה לרגע לפני שהתחיל לטפס. קייט התנשפה, משתדלת שלא להקיא מהריח. צ'ארלי החליק לרגע, ומצא את עצמו אוחז ברגל של אחת הגופות. הוא התחלחל לרגע, אבל התעשת במהרה והמשיך לעלות בנחישות.

ג'ק הגיע אל דלת תא הטייס. היא הייתה נעולה. הוא תר בעיניו אחר משהו שיוכל לפתוח את הדלת. ליד הדלת, על הקיר, הוא קלט מטף כיבוי. ג'ק תפס בו והתחיל לדפוק אותו כנגד המנעול של תא הטייס.

"קדימה!" הוא קרא בתסכול עם כל מכה. "נו כבר! נו כב-"

הדלת נפתחה בבת אחת, וקייט צווחה כשמתוך התא נפלה גופה של גבר לבוש מדים, שצנח למטה, עובר ליד קייט וצ'ארלי.

ג'ק פנה אל קייט. "את בסדר?" שאל.

היא הנהנה, רועדת. "כן. אתה?"

"כן." ג'ק היה גם הוא מבוהל לחלוטין. הוא נשם עמוק ונכנס אל תא הטייס.

"אני בסדר," אמר צ'ארלי במרירות למקרה שמישהו מקשיב. "צ'ארלי בסדר, דרך אגב."

קייט התאמצה כדי להיכנס אל התא, כשג'ק פנה אליה. "את לא חייבת לעלות לכאן," אמר.

"אני בסדר," התעקשה קייט. ג'ק הושיט לה יד, והם נכנסו אל תא הטייס. הם נשענו על הקיר שפנה כלפי מטה, והסדירו את הנשימה.

"אז איך המקמ"ש נראה?" שאלה קייט.

"כמו ווקי-טוקי מסובך," אמר ג'ק שלא יכל לחשוב על תיאור מדוייק יותר למכשיר המשונה. קייט וג'ק נעמדו, והתחילו לחפש. הטייס היה שם, ראשו שמוט לאחור, ודם מכסה את פניו. קייט נגשה לאט אל התא שמול הטייס, והתחילה לחפש.

השתנקות פתאומית הבהילה את קייט ואת ג'ק. הטייס התנשם בבת אחת, השתעל וירק דם. ג'ק ניגש אליו במהירות.

"היי," הוא תפס את הטייס. "אתה שומע אותי?" הטייס לא הגיב, אלא רק התנשם. "תעבירי לי את המים," הורה ג'ק, וקייט העבירה לו מיד בקבוק מים של "אושיאניק" שהיה שם. ג'ק הטה את ראשו של הטייס לאחור.

"הנה, שתה…"

הטייס שתה והשתעל, אבל נראה שהמים עזרו לו להתמקד. אחת משתי עיניו הייתה נפוחה לחלוטין, והוא הביט סביבו בחצי הכרה. "כמה שרדו?" הוא שאל בשקט.

"לפחות ארבעים ושמונה." ענה ג'ק. הוא התרשם מכך שהשאלה הראשונה שהוא שואל היא על הניצולים. "יש לך שברים?" הוא בחן את גופו של הטייס, שלא היה נראה במצב טוב.

"לא…" ענה הטייס. "הראש שלי קצת… מסוחרר, זה הכל."

ג'ק פתח את עינו הבריאה ובדק את תגובת האישונים של הטייס. "כנראה זעזוע מוח," קבע.

"כמה זמן עבר?" המשיך הטייס לשאול.

"שש-עשרה שעות," ענה ג'ק.

"שש עשרה..?!" הטייס היה בהלם. "מישהו בא?"

"עוד לא."

הטייס היה נראה כאילו ג'ק הרגע בישר לו את החדשות הכי גרועות שיכולות להיות. הוא היה נראה שבור לגמרי. "שש שעות מההמראה," הוא אמר, "מכשיר הקשר התקלקל. אף אחד לא ידע איפה אנחנו. הסתובבנו כדי לנחות בפיג'י. כשנתקלנו במערבולות האוייר," כעת הוא כמעט בכה בייאוש, "היינו במרחק 1600 ק"מ מהמסלול המתוכנן." הוא שתק לרגע. ג'ק הביט בקייט.

"הם מחפשים אותנו במקום הלא נכון." סיכם הטייס.

"יש לנו מקמ"ש!" נזכר לפתע הטייס, וניסה לקום ממושבו.

"יופי," אמר ג'ק ועצר את הטייס מלקום. "לזה קיווינו… תשמע, לא כדאי שתזוז-"

"לא, לא…" התעקש הטייס, "אני בסדר…." הוא הצביע על פינה כלשהי מאחוריו. "המקמ"ש שם…" אמר, וקייט מיהרה לקחת אותו. היא הגישה לטייס את המכשיר, שבהחלט היה דומה יותר מכל למכשיר ווקי-טוקי, עם הרבה מאוד כפתורים ומתגים. הטייס ניסה להפעיל את המכשיר, כשג'ק נזכר לפתע- "איפה צ'ארלי?" הוא שאל את קייט.

נראה שקייט גם נזכרה בו רק עכשיו. בתחושה קלה של אשמה היא יצאה מתא הטייס וחיפשה את צ'ארלי.

היא תרה בעיניה בין הגופות החויירות. "צ'ארלי?" היא קראה בחשש. מאחוריה נפתחה דלת השירותים ומתכה יצא בצליעה קלה צ'ארלי. הוא הביט סביבו במבט מזוגג.

"מה עשית בשירותים?" שאלה קייט בחשד.

צ'ארלי עשה עצמו לא מבין. "מה?" הוא חייך חיוך מטופש, וקייט ראתה שהוא מסתיר משהו. היא לא רצתה לדעת מה.

בתוך התא, הטייס ניסה להפעיל את המכשיר, ללא הועיל. הוא נד בראשו, וקילל חרש. "זה לא עובד," קולו נשבר.

צליל דק ומתכתי, מלווה ברעש תקתוק והתנפצות, נשמע מבחוץ. הוא נשמע מתקרב לעברם. זה היה היצור ההוא, מה שלא יהיה, מהלילה הקודם.

"מה לעזאזל זה היה?" מלמל הטייס.

ג'ק משך את קייט ואת צ'ארלי אל תוך תא הטייס, בעוד הקול הנורא הולך וגובר. "זה ממש לידנו…" לחשה קייט בקול רועד.

"מה לידנו?" שאל הטייס בחשש, וג'ק הרים את ידו להשתיק אותו.

היצור השמיע צליל שאגה, שהיה נשמע קרוב. קרוב מאוד. צל הוטל על שמשת המטוס. הוא היה ממש מעליהם. באותה מהירות שבה הופיע הקול, הוא נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה.

ג'ק קם, והלך אל שמשת המטוס. הוא ניגב את אדי הכפור שהצטברו עליה וניסה לראות אם השטח נקי. הטייס קם במאמץ עילאי, הניח את המקמ"ש, והלך לעבר שבר בחלון. הוא הוציא את ראשו מהפתח, והביט סביבו. שקט שרר לרגע.

קול צווחה מחריש אזניים נשמע בין רגע. שאגה חייתית איומה הדהדה מעליהם. הטייס הצורח נשלף מהמטוס, התפתל ונעלם.

היצור ההוא תפס אותו.

דם, ערימות של דם, הותזו על השמשה. נשמתם של ג'ק קייט וצ'ארלי נתעתקה באימה.

"מה לעזאזל קרה פה?!" קרא צ'ארלי בפאניקה.

שקט נוסף, ולאחר רגע השמיע היצור קול נוסף, כאילו הוא מחפש לעצמו עוד טרף. הוא דפק על המטוס מבחוץ, טלטל אותו, ולבסוף הפיל אותו על הארץ. קייט וצ'ארלי מיהרו לברוח מהמטוס, בעוד ג'ק נאבק להשיג את המקמ"ש, שנפל מתחת לכיסא הטייס.

"ג'ק, בוא כבר!" צרחה קייט. הוא לא הקשיב לה.

"תעזוב את זה!" קרא צ'ארלי. הוא לא הקשיב גם לו. הוא תפס את המכשיר ורץ לעבר הפתח.

קייט רצה מבלי לחשוב בכלל. הגשם טשטש את שדה הראיה שלה, והבוץ תחת רגליה היה חלק ודביק. קולות התקתוק והשאגות נשמעו מאחוריה, מתקרבים, מדביקים אותה…

צ'ראלי נפל. הרגל שלו נתקעה בין הענפים, והיצור הנורא היה ממש מאחוריו. "הצילו!" הוא קרא לעבר ג'ק, שרץ מלפניו. ג'ק הביט לרגע בקייט. היא רצה מבלי להביט אחורה. אם יחזור עכשיו כדי לעזור לצ'ארלי, הם יתפצלו. הוא רץ אל צ'ארלי בכל זאת, וחילץ את רגלו.

קייט מעדה לעבר סבך עצים והסתתרה בתוכו. איש לא היה מאחוריה. היער היה דומם. רק קול טפטוף הגשם הפר את השקט. הפחד אחז בקייט. "ג'.. ג'ק!" היא קראה. היא מעולם לא פחדה ככה. הפחד היה כל כך עמוק… כל כך אמיתי… כל כך מוחשי… היא הרגישה איך הוא לאט לאט מכלה אותה. רעם נשמע מעליה. היא אפילו לא שמה לב שהיא בכתה. ידיה רעדו ללא שליטה, והיא לא ידעה אם זה מרוב פחד או מרוב קור. קייט נשמה עמוק, וניסתה לעצור את הבכי בכוח. באוזניה הדהד פתאום סיפורו של ג'ק, על הילדה שהוא ניתח לפני שנים.

"אחת…" היא ספרה בשקט. "שתיים… שלוש…. ארבע…" קולה נרגע מעט. "חמש." הרעד פסק. רחשים משונים נשמעו מסביבה. היא הביטה לאחור.

"קייט!"

היא הסתובבה בבת אחת. זה היה צ'ארלי. "איפה ג'ק?" היא שאלה.

"אני לא יודע…" אמר צ'ארלי, חסר אונים.

"ראית אותו?"

"כן, הוא עזר לי לקום."

"איפה הוא?"

"אני לא יודע!" חזר צ'ארלי.

"איך יכול להיות שאתה לא יודע?" היא זעמה.

"התפצלנו. נפלתי, והוא חזר כדי לעזור לי." הסביר צ'ארלי. "ה… היצור הזה…"

"ראית אותו?" היא לחשה באימה.

"לא… לא. באותו רגע היינו מתים! אני לא…" הוא התחיל לגמגם. "ואז ג'ק… הוא חזר ועזר לי לקום. אני לא יודע איפה הוא."

הגשם פסק בבת אחת. אוזניה של קייט הצטלצלו. הוא הביטה אל תוך היער בנחישות. "אנחנו חייבים לחזור לשם ולעזור לו."

"לחזור?" צ'ארלי הביט בה כאילו היא יצאה מדעתה. "לשם?! קייט, יש לו סוג של יכולות מפלצתיות, לדבר הזה."

"אז אל תבוא." היא אמרה, בלי להסתכל עליו. היא התקדמה בכיוון שממנו הגיעו.

צ'ארלי נאנח. אני עומד להתחרט על זה ממש, הוא חשב לעצמו."קייט, חכי." הוא אמר, ובא בעקבותיה.

השמש התחילה לצאת. הם ניסו להיזכר בדרך, ועברו מעל לעצים ששכבו שם, ובין שלוליות בוץ ענקיות. "שמעתי אותך צועקת." אמר צ'ארלי. היא התעלמה ממנו. "שמעתי אותך צועקת 'ג'ק'. אני צ'ארלי, דרך אגב." הוא הוסף בכעס.

קייט נעצרה מול שלולית גדולה ומלאה בוץ. היא קלטה משהו בעיניה שנח בתוך השלולית. זאת הייתה סיכת מתכת קטנה, שהייתה מעוצבת כמו מגן עם כנפיים. כמו סיכה של טייס. במים היא ראתה את השתקפות העץ שמעליה, ועליו נח בפיסוק איברים צללית של משהו שנראה כמו איש. הם הרימו את עיניהם אל העץ.

"מה ל…" מלמל צ'ארלי בזעזוע.

"זה הטייס." נשמע קול מאחוריהם. זה היה ג'ק. קייט נשמה לרווחה.

"אתה ראית את הדבר הזה?" שאלה אותו.

"לא." ענה ג'ק. "זה היה ממש מאחורי, אבל התחבאתי בשיחים." קייט הייתה מאוכזבת. היא רצתה לדעת מה לעזאזל רדף אחריהם.

"חבר'ה," אמר צ'ארלי שלא התיק את עיניו מצמרת העץ שמעליהם. הוא הצביע על מה שראה שם. "איך דבר כזה קורה?"

על הענפים היה מוטל גופו הדומם של הטייס, ספוג דם, עם איברים שמוטים, וללא רוח חיים.