זהירות! לב מדבק.

אני תוהה מה היה קורה אם הייתי נותנת ללב שלי לטייל לבד, משחררת אותו לחופשי. אני מדמיינת אותו, חוצה מעבר חצייה, שחור לבן, והוא אדום עם נעליים שחורות מיוחדות ותיק עסקים.

מלא בהתרגשות ובמלאות, הוא היה פוצח בשירה, מביט בעננים, מביט באדמה. הוא וודאי היה קופצני כזה, שמח מכל הלב.

אנשים היו מביטים בו, ככל הנראה משתאים, הרי אין זה דרך הטבע לשחרר סתם כך לבבות לחופשי. הם בוודאי היו מבחינים בכל השברים, ילד קטן מצביע בחוסר נימוס על שריטות החיים.

הם היו מרגישים שהוא מעט מגושם, לפעמים הליכתו מסורבלת, לא תמיד מאוזן. ואף על פי כך אימהות היו קוראות בצהלה; "הוא כל כך מתוק, האין זה כך?"

אנשים היו רוצים אותו לחבק. אנשים היו עוצרים את יומם העמוס רק כדי להעיף מבט ביצור המרתק. שובה את הלב, הלב הזה, הם היו הולכים לצידו ומאחוריו, נסחפים גם הם עם ריקודו בשיירה.

ובאותה העת שהיו הולכים לצידו, תולים בו את עיניהם מקרוב, כבר לא היה ניתן להתעלם מכל העוויתיות. שבר פה שבר שם, פצע פתוח, דימום מהצד. ואף על פי כן זה לא היה משנה דבר, כי היה זוהר ומלא מכולם.

ולא היה מקום אשר בו הלך והיה צפוף מידיי, כל מי שהיה חפץ להצטרף, היה לו מקום להתווסף. כי אם יש מקום בלב, יש גם מקום על האספלט.

מוקסמים הם ממנו ללא שאלות, גם בימים וגם בלילות, נשארתי רק אני, מביטה על כל הנעשה ברחוב. במוחי עוברות תהיות בלי סוף, חוקרת בודקת, עושה סריקת מוחות.

איך זה ייתכן? ועל מה כל המהומה?

איך לב שבור יכול להיות יפה כל כך?

מדוע נהר של אנשים אחריו זורמים? האם הם לא מבחינים בכל הפגמים?

אבל לתהיותיי אין שום השפעה על ההמון הנלהב.
הם הולכים אחריו ונדבקים מפעימותיו כמו משפעת ארורה.

ושוב רק אני בשקט יושבת.

צאת השבת וזוהי שעת לילה מאוחרת.

מקבלת הודעה.

מישהו מודיע לי שהוא נדבק.

ראה את האור ונסחף אחריו.

הוא רוצה שניפגש. הוא פשוט שלח וואו.

לא עובר רגע, הדמעות מגיחות מיד.
אני לא מבינה למה, אני פשוט בוכה.