זאבי ערב – פרק אחד עשר

רצתי כמו שלא רצתי בחיי, כמעט קורסת תחת כובד משקלו של התיק. לא קלטתי כמה ניירת דחסתי לתוכו עד שהעמסתי אותו על גבי. לא הייתי חלשה. המקצוע פיתח את שריריי כהוגן. ועדיין, הרגשתי שרומסים אותי פילים.

"הֵיי! מה עם המזגנים?" צעק השומר בכניסה וגרם לי להביט לאחור. שלושה שוטרים נעמדו על סף הדלת ושלפו את אקדחיהם, ואליהם הצטרפו השניים ששמרו בחוץ.

אנחנו מתים, חשבתי לעצמי. הם היו רחוקים מספיק כדי שנוכל לחמוק דרך אחת הסמטאות, אולי אפילו להתנער מהם לכמה דקות, אבל עד אז הם יחוררו אותנו כמו גבינה סקנדינבית. הייתי צריכה לקנות זמן. זמן…

הוצאתי במהירות הבזק את האקדח מחגורתי, דרכתי ויריתי כמה צרורות לכיוון הכללי שלהם. אני משערת לעצמי שלא פגעתי בכלום, אבל אש הרתק הסיגה אותם. לא עברו שלוש שניות עד שהאש התחדשה ועשרות קליעים התעופפו לכיווננו. הרעש היה נורא; אבל אנחנו כבר הספקנו לחמוק אל אחד הבניינים, ונראה היה שהם איבדו אותנו.

אימון ירי במטווח, עם אוזניות ומשקפי מגן, היה דבר אחד. הדבר האמיתי היה… לא הייתי עושה את זה שוב. הריח השרוף עדיין צרב באפי, שגם ככה שנא אותי אחרי הריצה הזאת, והרתע פירק לי את הידיים. סַלָזַר עצר לידי כדי לנוח, וגם לי הוקל כשהצלחתי לנשום שוב. התגעגעתי לתחושה. זאת הייתה טעות איומה.

"אַלְמוֹרַן, הוא אמור להיות באזור," סינן סלזר, "איפה השארנו אותו?"

נכון. אלמורן. אלמורן היפיוף. שכחתי ממנו לגמרי. היינו צריכים להגיע אל מכשיר הקשר שנמצא אצלו ולקרוא לרכב שיטיס אותנו מכאן. ניסיתי להיזכר בנקודת המפגש המתוכננת, אבל פרץ האפינפרין מחק את כל המחשבות מראשי.

"נו, אֶוַוה, מהר!"

"שתוק רגע, אני מנסה להתרכז." שנאתי אנשים שמאיצים בי אפילו יותר מאשר את סוֹלִיס ועוגות שוקולד. טוב, בעצם, עוגות שוקולד הן משהו אחר. אֶוַוה, התרכזי!

היריות התחדשו. העפתי מבט אחורה וראיתי שוטר שהחזיק בידו האחת אקדח ובידו האחרת סימן לאחרים לבוא. לעזאזל. התחלנו לרוץ שוב לכיוון לא מוגדר, מתכופפים וקופצים ממקום למקום כדי להתחמק מהאש, משתמשים ברגעי החסד שבהם הרודפים החליפו את המחסניות המשומשות.

"זהו! אני יודעת. עכשיו שמאלה!" צעקתי, מרכינה את גופי כדי שהתיק יכסה את ראשי. כמות השטויות שנשאתי יכלו לעצור גם משגר טילים. הרגשתי מכה בגבי, כאילו מישהו דחף אותי קדימה בכוח. כמעט מעדתי. אחת התיקיות ספגה את נזק הירייה – קיוויתי שהם לא פגעו במשהו חשוב.

"עכשיו שוב שמאלה!"

יצאנו לרחוב הראשי. הבטנו לצדדים. הוא היה ריק לחלוטין. השקט ששרר היה משב רוח מקפיאה במזג האוויר החם, מאיים ומבשר רעות.

"מצוין, אֶוַוה. לאן עכשיו?" שאל סלזר. הייתי עוקצת אותו, או אומרת לו שוב לסתום את הפה, אבל לא נותר בי אוויר. פתחתי בריצה לעבר הכביש, משתדלת לא למעוד. סלזר היסס לשנייה, והצטרף אליי.

"איפה האידיוט הזה עכשיו?" רטנתי בעצבים. הייתי אדומה מהמאמץ הגופני ומחוסר סבלנות. אלמורן נעדר. חיכינו לו דקות ארוכות ולא היה שום זכר אליו. בלעדיו, אין סיכוי שנֵצא מכאן בחיים.

בדיוק כשסיימתי לקלל אותו, הוא הגיח מפינת איזה בניין, גם הוא מתנשף, עיניו קרועות בבעתה, כאילו מאחוריו נמצאות חמש רוחות רפאים לפחות. "טוב לראות אתכם," אמר, מתאמץ לא לחייך. "באמת. אחרי ששמעתי את היריות, הייתי בטוח שהלך עליכם. אני שמח שאַתְּ בסדר," הוא שם ידו על כתפי ונשען עליה. אני מקווה שאף־אחד לא שם לב שהסמקתי. הוא הרים את מכשיר הקשר ועלה על הגל.

קול חתולי בקע מהמכשיר, קורע את הדממה. "עשר דקות. דאגו לכך שלא יהיה שם אף־אחד. משלמים לנו כדי להציל את הטוסיק שלכם, לא כדי למות." מכשיר הקשר נדם, וכך גם אנחנו. יכולנו להגיע אל נקודת האיסוף מהר יותר, אבל ידענו שאסור לנו להימצא במקום אחד יותר מרגעים ספורים.

"מה קרה שם?" תבע אלמורן לדעת. "אתם נראים זוועה."

ובאמת כך נראינו. סיפרנו לו בקצרה על איך פוצצנו במקצועיות את הכיסוי שלנו, מה שהיה מצחיק יותר אם לא עמדנו למות. אלמורן גיחך והחמיא לי בסרקסטיות. הוא נראה טוב. מצב רוחו השתפר. בעיניו החומות נותרו עדיין צלליות של מלנכוליה ממארת, ובכל־זאת, הוא נראה בריא יותר וחיוני יותר.

"הלוואי שיכולתי להשתתף באקשן…" אמר ופלט אנחה קורעת לב, מביט בעצב על רגליו הפצועות. "טוב. הגיע הזמן לזוז."

מכונית זעירה ומרוטה בצבע אפור עתיק חיכתה על כביש צדדי. שמחתי להיפטר מהתיק הכבד, ועשה רושם שגם סלזר לא התנגד לזרוק אותו לתא המטען. התעקשתי לשבת מקדימה, וסלזר ואלמורן הצטופפו מאחור. ריח מעורר בחילה עמד באוויר. הנהג לא דיבר לאורך כל הנסיעה, ונעץ מבטים חמורים בכל אחד שהעז לפצות פה.

הנוף הפרוורי פינה את מקומו לשדות זהובים, שדות שמעולם לא שמעו על המלחמה. קינאתי בהם, קינאתי ברוח החופש שנשבה באוויר, החופש שהיה רחוק ממני כל־כך… קינאתי באלו שלא היו מעורבים בסכסוך, והתגעגעתי הביתה; אהבתי את העבודה שלי. אהבתי אותה אז יותר מכל דבר אחר, את המסעות הארוכים, את תחושת המשמעות, ובכל־זאת רציתי לחזור הביתה. אֶוַוה, קרא קול עמום בתוך לבי, אתְּ לא תחזרי לעולם…

השדות נמשכו עוד קילומטרים רבים. המראה המונוטוני היה מרגיע כל־כך שהצלחתי להסדיר את נשימתי. בחיים אחרים, אולי הייתי נוסעת באותה מכונית בדיוק עם חברים טובים, והיינו שומעים מוזיקה מחרישת אוזניים ומעשנים וצוחקים בקולי־קולות ושמחים. המחשבה העציבה אותי. השמיים האפורים שמעלינו הביטו בנו באדישות, וכך גם כל מה שמסביב. הרגשתי אומללה. הרגשתי אשמה על המשימה הזאת, שהצליחה בסופו־של־דבר, הרגשתי גרועה ומרוסקת ושנאתי את עצמי. לא רציתי שידברו איתי וינחמו אותי. רציתי את הסבל הזה, רציתי שיגמור אותי.

כמו כל סבל, את האשְמה שלי אף־אחד לא יכול היה להפיג. היום המקסים שבחוץ הזכיר לי שוב ושוב את חייהם רדופי הפחד של תושבי הכוכב הזה, את הפשעים הנוראים שביצעה המשטרה החשאית, את הפשעים הנוראים שכולנו ביצענו ומבצעים כלפי עצמנו, תמיד.

את המסמכים מסרנו לבחור חמור סבר שלבש גם הוא מכנסי דגמ"ח כחולים. שלא כמו סוֹלִיס, הוא לבש חולצה לבנה קצרה שהתאימה למזג האוויר, ועל זרועו היה קשור סרט בצבע ארגמן. דרך מוזרה לסמן דרגות, אם שואלים אותי. אולי היו לסרטים האלו משמעות אחרת. אבל אני רק רציתי לבכות, ללחוש לכרית את הפחדים ואת חוסר הביטחון שהתאמצתי כל־כך להסתיר היום מתחת לאדּרת הגאווה.