ממסעותיי

אני מטייל בין עולמות! זה נכון.
מדי פעם, כאשר אני מדוכא או משועמם להחריד, אני פותח לעצמי שער ויוצא למסע של שעות וימים ושבועות וחודשים. המסע מסב לי הנאה רבה, בדרך כלל – אני אוהב לשאוף פנימה את האטמוספירות השונות, הן הרכבי האוויר הייחודיים והן האווירות הכלליות. במהלכו אני עובר בין כתריסר עולמות שונים ומשונים בכל פעם, אם כי יש מעט עולמות ששומר אני עבורם מקום מיוחד בליבי.
אחד העולמות האהובים עליי ביותר הוא עולם שנדמה כי שעת השקיעה היא השעה הקבועה בו, אלא אם כן תזמון הגעתי מדויק להפליא בכל פעם מחדש. בעולם זה ישנן גבעות נמוכות הצופות על שדות אינסופיים של פרחים דמויי-ורד, ולעיתים עץ קטן מראה את פניו, ולמרות שאינו מתאים לנוף הכללי הוא מכפר על זאת בכך שהשתקפות השמש על עליו עוצרת נשימה לבדה. אך אף על פי שהנוף מרהיב בהחלט, קשה להישאר בעולם זה למשך פרק זמן ארוך משעתיים – מחשבותיי נעשות מציקות והבדידות ממלאת אותי. זה נדמה שאין חיים בעולם בלי חיים.
באחר, אני נאלץ לעבור דרך ארוכה במדבר בעל חולות ססגוניים, רכוב על יצור דמוי-גמל ידידותי, עד הגיעותי לנווה-מדבר. לעיתים המסע אורך תקופה שמרגישה כמו חצי נצח, אך הוא תמיד, במבט לאחור, נגמר מהר מדי. הבוקר הופך לצהריים שהופכים לערב, לפני ששמים לב לכך. פעם אחת השמש מסנוורת את עינייך, ובאחרת, הירח מעניק לך מאורו הקלוש, כמו מסמן לך את הדרך. חולות אותו המדבר חולפים מול עיניי כשם שחולותיו של שעון החול של חיי ממהרים לחמוק מן החלק העליון לתחתון, כאילו למצוא שם את מנוחתם. ואני מתקרב לעילפון פעמים רבות, ואני נאבק בסופות חול אכזריות, והרעב מאכל אותי מבפנים, אך נווה-המדבר מסביר פנים, ומימיו מתוקים ומרעננים, ואני מרגיש שכוחותיי שבים אליי באחת ומתמלא בתיאבון לטיולים נוספים.
ובדרך כלל בנקודה הזו אני עובר לעולם נוסף, יוצא דופן – למראית עין הוא זהה לשלנו, שכן יש בו חיים וחברות של יצורים דמויי-אדם וגורדי שחקים ואצטדיוני ספורט ומעט נוף טבעי פה ושם. ואני מסתובב בערים שהם בנו, מתבונן בסקרנות בפלאי תבל שלהם וביצירות האומנות שלהם. אך הדבר המשונה מכל בעולם זה הוא טבע האנשים שחיים בו, שכן נדמה שאף אחד מהם אינו מדבר את שפתי. ולא רק שאינם מדברים את שפתי, אינם מבחינים כלל בתנועות ידיי ובצעקותיי ובקיומי בכלל, בעצם. הייתי מטיל ספק באינטליגנציה של זן זה, אך נדמה שהם מתקשרים אחד בין השני בצורה מצוינת. חלקם נפגשים ומתיישבים לשוחח ולשתות משקאות אלכוהוליים דמויי יין או בירה ולצחוק עד שבטנם כואבת. חלקם יכולים להיפגש לכבוד אירועי תרבות חגיגיים, לשיר בסולידריות את המנונם ולחבק איש את רעהו מבלי הצורך להכירם קודם לכן. חלקם אף מסוגלים להתאהב ביצור דמוי-אדם אחר ולהקים איתו משפחה. כל אלה מרמזים על כך שיש ביכולתם לשוחח איתי, אך אין להם רצון לעשות כן. לפעמים זה נהדר, מכיוון שאני מסוגל לשבת מול אחד מאלה ולספר לו את כל אשר ליבי ומעבר לכך, בלי לחשוש מהשלכות מסוימות. והוא עלול להנהן נמרצות במעין הסכמה ולחכות שאפנה את מבטי כדי שיוכל לנסות להסתלק מבלי לטעום מנחת זרועי. אך אחרי ככלות הכל, אף אחד מהם לא מסוגל להקשיב באמת – למרות שהיו רגעים שבהם אף חשבתי שזיהיתי שפה מסוימת ששמעתי בעבר. במובן מסוים אין עולמם שונה בהרבה מעולמי, וייתכן שאין זה עולם אחר כלל וכלל, וזהו עולמי שלי אחרי הכל.
בסופו של דבר, מסעות אלה ממלאים אותי; ניתן לומר שהם התכלית הראשונה והאחרונה של חיי. זה בוודאי נורא לבזבז את כל ימיי קיומך באותו עולם, עושה שוב ושוב את אותם הדברים, ובפועל מבצע מעט מאוד פעולות, וחווה בקושי, אם בכלל, חוויות שטרם נחוו.