מנשה

מנשה בן ה-75 היה כבר באחרית ימיו, ימי הזוהר שלו בתור צעיר חתיך ושעיר של שנות ה-70 כבר חלפו מזמן. הפסים המאוזנים שהיו על בגד הים של הכוסיות שהסתובבו איתו באותה תקופה, אותם פסים התאנכו ב-90 מעלות וכעת הם נמתחים מצווארן המקומט ועד לירכיהן עמוסות הורידים הבולטים שזורמים להם בין הרי הבצקיות. מנשה כבר לא מעט זמן מתמודד עם בעיות לב, אותו לב פועם שאת תדירות דפיקתו היה ניתן להשוות באומדן לכמות הבחורות שמנשה היה מכניס בהן את ילדיו העתידיים/לא ממומשים. מזל שבאותה התקופה תהליך יצירת החיים לא שיתף פעולה עם החרמנות של מנשה, הוא לא היה כשיר להיות אבא, לפחות לא באותה תקופה. כעת הוא מרגיש כעול, על אף שהוא טרם רוח רפאים, הוא מרגיש כך בכל מקום. הוא מגיע פעם בחודש למרכז העיר לרופא הלב הקבוע שלו, בדרכו עובר ליד נערים ונערות, עמוסי איפור ומותגי יוקרה כדי לכסות את חוסר הביטחון והחרדה החברתית שלהם. תוהה לעצמו איך הכל השתנה, אבל לא הולך ללרלר על כך בפייסבוק שאין לו תחת התיוג 'הדור של היום'. הוא לא מהזקנים המגניבים האלה שהנכדים שלהם באים אליהם מדי שישי כמחווה משפחתית אך צבועה, אותם הנכדים גם לא לימדו אותו איך להשתמש בפילטרים בסנאפצ'אט או לפתוח אינסטגרם שאחריו יעקבו רק המשפחה הקרובה ועוד כמה מחפשי תגיות מרחבי העולם. מבחינת הרשת החברתית, מנשה לא היה קיים מלבד כמה תמונות אקראיות בהן הוא נתפס ברקע והן צפות להן אי שם ברשת מבלי שהוא אי פעם ידע על כך.

מנשה גר היום בבקתתו בכפר מרוחק ממרכז העיר, אליה כאמור הוא מגיע רק במקרים דחופים. הוא משקה את צמחיו מדי בוקר במים מהברז במטבח שלו, מצחיק לחשוב שבאותו בוקר לפני 40 שנים היו אלה פיותיהן של הנשים שהוא השקה בשלל נוזלים. כעת האיבר האנושי היחיד שהוא מרטיב זה את אוזנו של רופא הלב שלו, חיים. בכל ראש חודש מנשה נוסע לו בקו האוטובוס היחיד שיוצא מאזורו לעיר, כדי להרטיב את אוזנו של ד"ר חיים באותה פואטיקה של סיפורים שלא ממש מעניינים את ד"ר חיים שרק רוצה לאבחן אותו, לשלוח אותו לביתו ולהיות אוזן קשבת לשאר עשרות הלבבות הפגומים שעתידים להיכנס למרפאתו בכל יום. ד"ר חיים היה נראה מעין הייטקיסט פורש שהחליט להמשיך עם קצב החיים האינטנסיבי וללמוד רפואה, הוא כבר עבר יובל בחייו וראשו היה חסר שיער. הוא היה אדם מאוד נחמד, אך כזה שברגע שתסטה מהנושא לשמו התכנסתם הוא יתחיל להגיב בחוסר סבלנות.

זה היה תחילת חודש יולי, ומנשה קם השכם בבוקר על מנת להתכונן לפעילות המאורגנת היחידה מלבד הפרחים שיש לו בחיי הגמלאות – ד"ר חיים. הוא שם חולצה מכופתרת ומכנס עור חום, ענד את משקפי הראיה שלו וחבש את כובע הבלשים החום שלו שיסתיר את כתמי העור ונקודות החן הרבות שיש על ראשו שדל כמעט לחלוטין משיערו הלבן. הוא חיכה ליד עמוד המתכת הלוהט מהחום שעל קצהו היה שלט ובו מצוין את קו האוטובוס היחיד שעובר באותה תחנה. שהגיע לעיר הגדולה הוא נכנס למשרדו של דוקטור חיים, ובירך אותו בדרישת שלום ושאל ילדיו כפי המסורת שהנהיג לעצמו בכל פגישה. דוקטור חיים חייך חיוך נבוך וניגש לעניין, מנשה התיישב על מיטת הנבדקים במשרדו של דוקטור חיים על מנת להתחיל בבדיקת הלב השגרתית. הבדיקה ארכה כ-10 דקות, ובסופה התיישבו כנהוג השניים בשני צידי השולחן על מנת לדון על מצבו של מנשה. אלא שבניגוד לשיחות הסיכום הקודמות בהן חיים היה צוחק עם מנשה שליבו 'חזק כמו שור', ד"ר חיים הסתכל על מסך המחשב לאורך זמן כשכל כמה שניות הוא בולע רוק. על אף שהוא כבר הספיק להסיק מסקנות מהנתונים המוצגים על מסך המחשב, הוא המשיך לבהות בו כתירוץ לעיכוב השיחה הקשה שעתידה לבוא על מצבו הבריאותי של השור של מנשה. מנשה הבין שמשהו לא כשורה ושאל את ד"ר חיים מה מסקרן אותו כל כך על המסך. ד"ר חיים הוריד את ידיו שכיסו את פיו, נע עם כיסא המשרד אחורה ואז התיישר חזרה מול מנשה. קלסתרו היה רציני והוא הוריד בעדינות מתנשאת את משקפיו העגולים מאפו, מנשה הבין שמשהו קורה והתקרב עם כיסאו על עבר חיים. בסוף השיחה, מנשה נשען בחוזקה על הכיסא והסתכל על תקרת המשרד, בוהה בנורות הפולרסנט שפועלות כנדרש ותוהה לעצמו למה הן לא מהבהבות. הוא קם מהכיסא בעוד דבריו המנחמים של חיים מתעמעמים באוזנו, הוא עומד מול החלון ובוהה באשת העסקים ששותה קפה במסעדה מעבר לכביש ותוהה למה היא לא מפסיקה ללגום את משקה הקפאין כדי לנחם אותו, הוא מביט אל השמיים הכחולים ושואל את עצמו למה הם לא צובעים את עצמם אפור כדי להודיע לכל בעלי זוג עיניים שמביטים אל השמיים, כדי להודיע להם שלמנשה החתיך בדימוס נשאר זמן קצר לחיות. הוא בהה עוד שניות ספורות בעולם עד שקולו של דוקטור חיים נקלט במנגנון ההקשבה שלו. הם ישבו במשרדו חצי שעה, לרגע היה נדמה שלדוקטור חיים לא היה אכפת מתור החולים האחרים שמחכים מחוץ למשרדו, הרי שיחה כזו זו פריבילגיה חד פעמית שרק המטופלים הקיצוניים ביותר זוכים לקבל מהדוקטור שמקפיד על סדר בזמנים.

בדרך חזרה לכפרו, מנשה ישב באוטובוס מול שתי נערות גותיות. כל אחת מהן הייתה מצוידת בכוס מילקשייק וניל וטלפון מהדור החדש ביותר. הן הסתכלו במסך של אחת מהן וגיחחו בהתלהבות זו עם זו על התמונה המפוקסלת של הנער הצעיר עם ששת הקוביות שנפרס על מסך הפלאפון. מנשה, בחוסר הבעה הביט בהן ותהה אם אי פעם ייצא להן לחשוב על מחרוזת המחשבות האינסופית שעוברת לו עכשיו בראש. תוהה, האם כשהן ילכו מהעולם אותו נער וירטואלי מהצד השני של הגלובוס יבכה עליהן. כשהגיע לתחנת הבית שלו הוא ירד מהאוטובוס המקרטע והלך באיטיות לבקתה שלו, נכנס ומיד זחל למיטתו.

בבוקר שאחרי, שכב מנשה במיטת העץ שלו, מסתכל מאופק חלונו ובוהה בעולם היפה שבחוץ. "העולם היפה שבחוץ" תהה לעצמו, וחשב על חייו שתכף עומדים להיגמר. הוא הרגיש שעל אף שאין לו זכר ממשי ברשת, הוא היה חייב למענו לחדש את קופסת הזכרונות המתוקים בממתק חדש. כבר שנים רבות הוא מריץ במוחו את הבחורות הכוסיות ואת הקוביות שהיו מוצקות בבטנו. הוא החליט לחדש את קופסת הזכרונות ולראות את העולם היפה שבחוץ רגע לפני שהוא עובר ממנו הלאה.

"אולי אלך לאיזה בית זונות טוב או פאב" חשב לעצמו בצחוק מנשה כשארז את המזוודה שלו שבה בגדים וחפצים לשלושה ימים בבולגריה החלומית. מנשה אהב מדינות חוף, הוא תיעב ערים מרכזיות כמו פריז או לונדון. כל מה שהיה צריך, אלו 72 שעות עם כשרגליו מלוטפות על ידי מי הים השחור, ידיו חופנות בחול הרך, אפו חש בריח המלח של המים ואוזניו מכילות את רעש רוח הים והשחפים שטסים מעליו בלי שום דאגות. כמובן שבית זונות לא הייתה באמת אופציה עבור זקן גוסס כמותו, רק מלראות אישה בחזייה או את המחיר הדרוש לכך הוא עלול לקבל התקף לב וללכת מאיתנו בטרם עת. לא, מנשה החליט לתת לזכרונות הפרועים בעבר להישאר בעבר, וליצור לעצמו זיכרון אחרון, פסטורלי ורגוע – הוא מספיק חגג בעבר.

עם ימים ספורים לחיות, בעיות מחריפות בליבו, בגיל 75, לבדו בעולם – מנשה עלה על הטיסה מנתב\"ג אל עבר בורגס עיירת התיירות של בולגריה. ברגע שהוא ירד מהטיסה, ברכו אותו שני דיילים באנגלית על הגעתו לעירם, הוא עבר את בדיקת הדרכונים, יצא מהטרמינל והתיישב באוטובוס שהיה אמור לקחת אותו אל מלונו. בזמן שהנוסעים אט-אט עולים, חשב לעצמו מנשה 'כשאמות, מי יבכה עליי?' הרי אין לו ילדים ולא נכדים ואין לו אישה דרכה הוא היה יכול להמשיך את זרעו שכבר מזמן איבד תוקף, עם השכנים הבודדים שיש לו הוא בקושי מדבר, ומי שנשאר אלה רק הפרחים שלו ודוקטור חיים שודאי יהיה עסוק במשרד ביום הלוויתו. תהה לעצמו מנשה; 'האם אי פעם מישהו יזכ…'

מאוחר יותר באותו הערב.
הפאבים היו כמעט ריקים ברחבי המדינה
מקומות הבילוי לא הפגינו נוכחות מלאה כיאה למוצאי שבת
וד"ר חיים שקבע דייט עם אשתו במסעדה יוקרתית נאלץ להתעכב בביתו

כמעט כל מסך טלוויזיה במדינה שידר את אותן תמונות כואבות של אוטובוס שרוף, בוער בלהבות קטלניות שאוכלות את תוכו החרוך ממכת שנשרפה. נשים צורחות בזעקת הגיהנום בחיפוש אחר בעליהן וגברים בוכים על נשותיהם שמצבן לא ידוע. כל זוג עיניים שצפה במסך הפיקסלים הלוויני הבחין בשדרן החדשות שמקריא את שמות ההרוגים, שבסוף הרשימה נכתב בדם שמו של זה שבגיל 75, עם ימים ספורים לחיות, בעיות מחריפות בליבו, לבדו בעולם רק רצה לחוות מעט חופש לפני מותו הצפוי. כששמו של מנשה הגיע לכל אוזן במדינה, היה נדמה של לרגע אחד שאותה נורת פלורסנט במשרדו של ד"ר חיים מהבהבת, שאותה אשת עסקים מפסיקה ללגום מהקפה ואותם שמיים כחולים נכתמים בענן שחור אחד קטן. לרגע, היה נדמה שמישהו זוכר את מנשה. לרגע היה נדמה כי כל העולם עצר מלכת כדי לדמיין מי הוא היה ומה עשה, אולי גם הנערות הכוסיות התגאו בזה שבעבר זרעו נגע בהן.

אך תוך זמן שנייה חותכת כלהב שננעצת בלב
רגע התהילה של מנשה המנוח נכבה
כאשר אשת העסקים המשיכה לשתות את הקפה
נורת הפולרסנט חזרה להפיק אור ללא בעיות
הענן השחור בשמיים נעלם
ד"ר חיים כיבה את הטלוויזיה והלך להתנחם עם אשתו באותה מסעדה יוקרתית
הפאבים אט אט התמלאו בשיכורי הלילה
והשדרן החליף את קלסתרו המזויף העצוב ואמר את המילים הנוראיות מכל: "טוב… נעבור לעניין הבא".

–

הבהרה לקוראים: הסיפור הינו בדיוני, אמנם הוא מתאר בתוכו אירוע אמת אבל כל הקשר של הסיפור אליו בדיוני לחלוטין.