ממלכת היסודות – פרק שלישי

עוד יום נורא יותר מהקודם עבר על אגם. שעות של שעמום בעוד המורה מדברת בקול אחד, ממש מרדים!
"צאו להפסקה." הצרחה הפתאומית של המורה העירה את אגם בבהלה מסיוטים על אישה לבושה בגלימה שחורה ענקית מחזיקה אקדח ויורה לעבר אביה, 'את הבאה בתור, אגם', האישה הזאת לחשה והתקרבה אליה, בדיוק כשהמורה הוסיפה "עכשיו גם אני רוצה לצאת להפסקה, אז שחררו אותי."
המורה יצאה מהכיתה וכך גם עוד כמה תלמידים מה שהשאיר את אגם, מאיה והחנפניות שלה לבד בכיתה, התוצאה: אסון בשביל אגם.
"לא שוב…" היא לחשה והתכופפה מתחת לשולחן, כאילו להרים עיפרון אבל בעצם כדי לברוח מהנערה שרואה עונג בהרבצות והצקות, זה לא עבד.
"אגמוש! התחלתי לדאוג!" לעגה מאיה.
הנערה הסובלת רעדה ועצמה את עיניה, פניה מכווצות ואדומות, "נמאס לי ממך" לחשה, היא גייסה לכך את כל האומץ שלה ודווקא זה לא היה כל כך נורא.
"מה אמרת?" שאלה מאיה, מופתעת.
"נמאס לי ממך," אגם הרימה את קולה, למען האמת, ההרגשה הייתה ממש טובה, אם לא נהדרת! "ממך ומהחנפניות שלך! את כבר לא מפחידה אותי!"אדרנלין של התרגשות עבר באגם, אבל נראה שזה רק הגביר את זעמה של מאיה.
"את," אמרה מאיה בעיניים מצומצמות, "גם אני לא מפחדת! במיוחד לא ממך! אז ה'אומץ' הזה שלך כלל לא הועיל לך, לפחות לא מבחינתי, ייתכן שזה היה עוזר מבחינת ילדים אחרים, אבל אני פשוט מיוחדת! דרך אגב… את יודעת שאסור להרביץ, אז למה את עושה את זה בכל זאת?"
אגם רעדה, למה היא כזאת טיפשה? היא צריכה לשתוק כמו שעשתה כל הזמן הזה! ולמה מאיה מתכוונת באסור להרביץ? אגם מעולם לא הרביצה לה! אולי היא מתכוונת להכריח את אגם לעשות זאת?
שפתיה של אגם היו צמודות זו לזו והגה לא יצא מפיה, רק עיניה הכחולות הביעו את הכעס במעורבב בעצב משולב בפחד שחשה. נדמה היה שכאשר מאיה הביטה לתוך עיניה של אגם עבר בה רעד, ולא של אדרנלין אלא של פחד, פחד טהור.
מאיה הביטה לעבר הדלת, היא ראתה ראה צל גבוהה מתקרב ושמעה צעדים, לא סתם צעדים, מי שעשה את הצעדים, נעל נעלי עקב! בהתחלה לא הבינה אגם מה מאיה עושה. היא נשכבה על הרצפה ונתנה לעצמה אגרוף ביד ובפנים "אוו!" היא גנחה והוסיפה בנימה דרמטית "למה אגם? למה? לא עוללתי לך דבר."
עיניה של אגם נפערו ברגע שהבינה את מזימתה המרושעת והזדונית של מאיה.
"את לא…" אגם לחשה אבל בטרם הספיקה לסיים את המשפט המורה נכנסה לכיתה.
"מאיה! מה קרה?" שאלה המורה, עיניה התרוצצו ממאיה אל אגם אל החנפניות.
"הנה ניחוש, אגם, את הרבצת למאיה?" המורה האדימה כמו עגבנייה.
אגם לא ידעה איך לצאת מהעניין המסובך הזה. אין לה כל מפלט. והפעם יותר מכל פעם אחרת, השתיקה הייתה מחרישת אוזניים וצורמת.
"איי! ממש כואב לי!"התלוננה מאיה "עזרו לי! אני לא מבינה למה אגם עשתה לי את זה…"
"א-ג-ם" התחילה המורה, אגרופייה מכווצים מזעם.
"והייתי כל כך נחמדה אליה!" אמרה מאיה, משחק מרשים, חשבה אגם, רק מי שאין לו שכל בכלל היה מאמין לה
כל המבטים הופנו לאגם הסמוקה והנבוכה "אני לא עשיתי כלום…" היא בכתה.
"קחי את התיק שלך. ולכי. הביתה. עכשיו!!" המורה צרחה כמו שלא צרחה בכל חייה. הצעקה הזוועתית הדהדה בין קירות בית הספר ואין תלמיד או מורה אחד שלא שמע אותה.
אגם לקחה את התיק שלה לפני שעוד מישהו יתערב, היא הובכה מספיק ליום אחד!
הילדה המסכנה דחפה את כל החטטנים שהתגודדו בדרכה החוצה.
אין דבר שיכול לעודד אותה! זהו! הכל אבוד! שונאים אותה, לא מאמינים לה, חושבים שהיא מרושעת, אין דבר כזה חברים בעולם!
צפצוף של הודעה בקע מן הטלפון שלה, אגם ראתה שזה מאמא שלה, היא תהתה כמה שניות אם כדאי לה לפתוח בכל זאת את ההודעה, אבל בסוף התעשתה והסתכלה:
"אגמי, זאת אמא, תגידי למורה שאני מאשרת לך לחזור הביתה מוקדם, סבא הגיע ויש לו מתנה בשבילך!"