זאבי ערב – פרק שמיני

בחור כבן שלושים נכנס אל חדר החקירות, מחזיק בידו תיקיה. הוא לבש מכנסי דגמ"ח עבים בצבע תכלת שמיים וסוודר לבן פשוט. על זרועו הימנית היה קשור סרט כתום נאון, ובאוזנו הייתה אוזניה מחוברת לחוט מסולסל שנשׁרך לאורך צווארו. הופעתו הייתה מסודרת להחליא. הוא לא היה חמוש. צעדיו היו בטוחים, קומתו זקופה, ידו מאחורי גבו. הוא היה נמוך במעט מסַלָזַר, רזה, וחיוור כמעט כמו הסוודר שלו. צלקת אלכסונית בולטת בגודל של אצבע מורה עיטרה את לחיו, אבל זה היה הפרט הקשוח היחיד שראיתי בו.

הבחור סקר את אַלְמוֹרַן ואותנו במבט מהיר ובארשת משועשעת. "תפיסה לא רעה," אמר לאחד החוקרים, מגחך באופן גלוי, "לא רעה בכלל." צחוקו היה קליל, כמעט קונדסי, כאילו מדובר באיזה תעלול מוצלח.

אף־אחד בחדר לא צחק איתו.

הוא התבונן כמה רגעים בניירת שהביא איתו, אַחַר ניגש אלינו.

"מממ, טוב… כאן יש לנו קצין זוטר…" מלמל לעצמו, כך שכולם ישמעו, "כאן פרמדיק נַגָּד… מה עם הבחורה? חיפשתם עליה?" שאל בתמיה, מחווה לכיווני.

החוקר הגבוה מבין השניים ניגש אליו. "כן המפקד, לא היו עליה לא דרגות ולא מספר אישי ולא שום דבר."

"מעניין."

"הקצין טוען שהיא טכנאית שהתלוותה אליהם כדי לטפל בספינת החלל במהלך המסע," הוסיף החוקר השני.

המפקד כיווץ את גבותיו. "כן, אני יודע, זה כתוב לי כאן. הייתי מעדיף שתספר לי משהו שאני לא יודע," הוא רפרף עוד כמה רגעים בתיקיה, מוודא שהוא לא פספס שום דבר, "אבל נראה לי שעשיתם עבודה טובה. מבחינתי אתם משוחררים, רק תוודאו שההקלטות יצאו תקינות."

החוקרים נעלמו עוד לפני שמצמצתי. החדר הפסיק להיות צפוף מדי, ולא הייתי צריכה לדאוג יותר שמישהו ידרך לי בטעות על הרגל. סַלָזַר, אַלְמוֹרַן ואני ישבנו זה לצד זה עם ברכיים מקופלות וידיים אזוקות מאחורי הגב. בעוד סַלָזַר ואני לטשנו מבט עוין במפקד הזחוח, אלמורן לא הקדיש לו תשומת לב מיוחדת. לא יכולתי להאשים אותו. הוא אמנם אכל ושתה וקיבל טיפול רפואי, אבל הוא היה מרוסק, והנזק הנפשי היה עדיין טרי. המחשבות על העינויים האפשריים שהוא עבר תמיד עוררו בי רצון לבכות. תמיד ניסיתי לסלק אותן, ותמיד הן חוזרות אליי שוב. המראות ההם רודפים אותי עד היום.

הבחור עם הסרט הכתום צעד הלוך ושוב לפנינו, בוהה במגפיו השחורים הגבוהים ובבטון של הרצפה.

"אתם בטח שואלים למה התכנסנו כאן היום," פתח בסרקזם מבחיל, "ובכן, עכשיו הגיע תורכם לקבל תשובות."

לבחור קראו גנרל סוֹלִיס סַלוֹהוֹם. אני מוכנה להתערב שזה לא היה השם האמיתי שלו, אבל סוף־סוף קיבלנו שם כלשהו לשם שינוי. הוא לא היה נאמן לא לרפובליקה ולא לפדרציה הגלקטית. אבל זה לא אומר שהוא לא היה מעורב במלחמה.

הקבוצה שהוא עמד בראשה פעלה באופן עצמאי, לא כפופה לשום סמכות מלבד לסמכות שלה עצמה. לסמכות שלו, אם לדייק. הוא לא נידב שום מידע לגבי היקף התנועה העצמאית הזאת או לגבי מניעיה, מלבד זה שהשנאה בינה לבין הפדרציה הייתה הדדית. בהתחשב במכות שקיבלנו… אני חושבת שהוא לא היה סימפתי גם כלפי הרפובליקה.

הכוח וההשפעה של העצמאיים היו מוגבלים, מכיוון שהם לא קיבלו סיוע משום גורם חיצוני. גם תחום השליטה שלהם היה מוגבל, והמידע המודיעיני שבידם לא סיפק להם את התמונה המלאה. הם חשבו שאלמורן יעזור להם להרכיב את הפאזל. הם אמנם התאכזבו לגלות שהוא לא יודע מזה כלום, אבל המשימה שלנו הלחיצה אותם כהוגן. אם לנו לא היה מזל, להם היה מזל שבעתיים לחבל במה שניסינו לעשות.

"אם להתעלם מכל הפוליטיקה, המטרות שלנו ברובן זהות. הפדרציה יושבת לנו על הצוואר כבר תקופה, והמצב לא משתפר. גם אנחנו רוצים לדחוף אותם הצידה," הוא כחכך בגרונו, לא טורח להביט בנו, "אם אתם מבינים למה אני מתכוון."

הבטתי בו בבוז. אני ממש לא מתכוונת לשתף פעולה עם הברברים האלו, גם אם זה אומר שאנחנו ניתקע פה לעוד חמישים שנה, חשבתי לעצמי. אני טכנאית, לא איזו לוחמת גרילה דפוקה. ואם להיות כנה, הסכסוך הזה לא עניין אותי בכלל. הסיבה היחידה שהלכתי עם אלמורן ולא עם אַדֶּפְּרִים היא שעליו סמכתי יותר, ואחרי שטוֹרִיהָאן איבדה את זה לגמרי, העדפתי להתחמק מכל הדְּרמה. כן, אֶוַוה, הרעיון הכי מוצלח שלך מאז שהתחלת לעבוד בשביל הצבא.

ציפיתי שאלמורן יאמר משהו, אבל הוא רק שתק ובהה בקיר בהבעה ריקה. סלזר הזיז את רגלו באי־שקט, עיניו לרצפה. הדממה הייתה בלתי־נסבלת. רציתי לצעוק על סוליס, לומר שאני מסרבת בתוקף להצעות המפוקפקות שלו, אבל התביישתי. התביישתי מאלמורן והתביישתי מסלזר, וגם חששתי מהתגובה של סוליס.

"אתן לכם זמן לחשוב על זה," אמר והסיט את שרוולו כדי לבדוק את השעון, "אני חוזר לכאן בעוד שעה. נראה לי שזה יספיק."

הוא פנה ללכת ואז הסתובב בפתאומיות, כאילו שכח משהו. "אל תעשו שטויות. החדר מושגח במעגל סגור." הוא חייך שוב, יצא מחדר החקירות וטרק את הדלת.

אלמורן הסמכותי והגאה ישב באומללות, ידיו חובקות את רגליו; סלזר החזק והאמיץ נראה עתה כמו בובת פרווה פצועה; אני הייתי על סף קריסה, כי התחלתי להבין שהעתיד שלנו תלוי בי.