~אביטל~ {פרק 1}

מדי הזית היו תלויים על הארון בחדר שנותר מיותם וגלמוד מאז מה שקרה , נדמה כאילו זה היה אתמול כשקצינים הופיעו בפתח הבית ובשרו להם את הבשורה הכי מרה מכול : " אביטל נהרג".
כבן היחיד שהיה להם, הם לא הצליחו להתמודד עם מה שקרה לאביטל.
אבא שלו קיבל התקף לב לאחר שהוא שמע מה שקרה , הקצינים ציינו לשבח את התנהגותו של אביטל כשראו כשהוא קפץ על הרימון כדי להציל את חבריו , הוא קיבל את האות לאחר מותו.
אימו נשארה לבד אחרי שהאבא הלך לעולמו , מנסה להמשיך הלאה למרות שהיא לא ידעה עד כמה היא תוכל להחזיק מעמד, חוסן נפשי זה לא היה דבר חזק אצלה.
היא ניסתה להבליג את מה שכאב לה כלפי פנים , להראות לכולם שהיא התגברה על כך שאביטל נהרג .
אבל שום דבר לא עבר , ככל שעבר הזמן יותר היא נהייתה שברירית.
לפני שאביטל התגייס לצה"ל , היא הבטיחה לעצמה שזה עניין של כמה חודשים ואז הוא יחזור אליה בשלום.
פעם שאלה אותו למה הוא בחר ללכת לקרבי, אביטל שמאז ומעולם הוא רצה לחפש משהו אחר ממנו, דבר שיאתגר אותו. אימו לא ירדה לסוף דעתו.
הוא רק אמר " ככה יצא , זה מה שבחרתי!" ולא פתח את הנושא יותר.
היא לא הסכימה עם הצעד שאביטל בחר לעשות , היא אמרה לו שאסור לפתוח פה לשטן. שהוא עלול לגמור מאוד רע אם הוא ילך לקרבי.
אבל אביטל החליט שזה יהיה מה שהוא יעשה , הוא עוד היה בטוח שהוא יעשה חייל בצבא.
חבריו עודדו אותו לאורך הדרך, אמרו לו לעשות בחירה מושכלת. הוא קפץ על ההזדמנות הראשונה בשתיי ידיו, והלך עם הלב שלו עד הסוף.
מסתבר שללכת עם הלב זה לעיתים יותר טוב ממה ההורים מציעים לילדים, הם אלה שעושים את הבחירות.