תיאוריית תורת המשחקים הפסיכולוגית והאושר האישי שלנו

תיאוריית תורת המשחקים, הפסיכולוגית, גורסת שאנשים ויצורים חיים ובעלי חיים
עושים דברים לא מפני שיש להם מטרה מסוימת, אלא כי הם זקוקים לנצל את הנתונים הטבעיים שיש להם.
לדוגמא: הריקוד הוא תוצאה של היכולת המולדת שלנו לזוז ולנוע בזריזות.
הסיבה שאנו עושים דברים זה מפני שאנו פשוט יכולים לעשותם ואנו רוצים לעשותם על הצד הטוב ביותר. לא מפני שיש לנו איזו מטרה – אלא מפני שעצם העשייה גורמת לנו הנאה.
אנחנו אז כמו ילדים שמשחקים – המרוכזים במשחק ולא שמים לב לזמן העובר ולדברים מסביב – אז אנו פשוט זורמים עם החיים בלי שניאלץ להתמודד במעצורים – אז ההתמקדות שלנו היא קלה וספונטנית, אנו מרוכזים ונהנים.
בחברה המודרנית האדם איבד את ההבנה הזאת ולכל דבר שהוא עושה הוא מחפש מטרה – שהיא בדרך כלל כספית או בעלת אינטרס חומרי אחר.
כמו שאהבת אמת היא אהבת חינם – נטולת אינטרסים, ככה גם משחקי החיים שלנו נותנים את הטעם האמתי והשמחה לחיינו.
התפיסה שהאדם מתנהג רק לפי הצרכים הביולוגים שלו היא שגויה. תינוק – למרות שכל הצרכים שלו הם אכילה והפרשת פסולת, עדיין מגלה סקרנות עצומה כלפי הסביבה וכלפי כל דבר בחייו.
היכולת לשחק היא העצמי האמתי שלנו ואנו עלולים לאבד אותה כשאנו נסחפים לטרדות החיים ומאבדים את היכולת לעשות זום-אאוט ולראות את התמונה הכללית. התמונה שמחוץ לאני הקטן שלנו, על צרכיו, שנראים לנו שהם כל מה שיש.
החברה המודרנית, בעלת הדרישות, מבטלת את האני האמתי שלנו. אנו זקוקים לרמזים מהסביבה כדי להעריך אם דבר מסוים הוא ראוי ומאבדים את היכולת הטבעית שלנו לשפוט ולקבל החלטות מושכלות לטובתנו הנעלה יותר.
בסופו של דבר – כאשר אנו מפסיקים לזרום עם החיים, עם הדברים שאנו אוהבים, כשאנו מפסיקים להיות מחוברים לאני האמתי שלנו – אנו מאבדים את היכולת להיות מאושרים!