זאבי ערב – פרק שביעי

סגן הֵיְיל אַלְמוֹרַן ואני נולדנו בהפרש של שנה, על כוכב לכת קטן באזור המרכזי יותר של הרפובליקה, ששלטה אז ברוב הגלקסיה האהובה שלנו. כמו סַלָזַר, הוא היה ילד מוכשר שנולד בסביבה גרועה, במקום שְכֿוּחַ אֵל שלאף־אחד לא היה אכפת ממנו. זה היה אחד מהמקומות שהרפובליקה זנחה, או בגלל היעדר חשיבות אסטרטגית, או בגלל שיקולים פוליטיים, או בגלל הטיית התקציב לטובת המלחמה. המלחמה הארורה. המצב היה קשה, התשתיות היו מיושנות או לא קיימות בכלל. הוריו נאלצו להיאבק על הישרדותם ולא היה להם זמן לחשוב על עתיד טוב יותר לִבְנם.

אבל אלמורן גדל, והשאיפות שלו גדלו איתו. היו עוד מאות, אלפי בחורים טובים ממנו בכוכב שלנו, אבל הוא היה נחוש. נחוש יותר מכל אחד אחר. הוא החליט להתגייס לכוח הלוחם של הרפובליקה, ומהר מאוד סומן על־ידי מפקדיו כמיועד לקצונה. אחרי שנים של אימונים, משימות בלתי־אפשריות וקרבות בהם רבים וטובים ממנו נפלו ולא קמו, הוא התחיל את לימודיו בבית הספר לקצינים וסיים בהצטיינות. הבכירים ראו בו נכס, כי הוא לקח את התפקיד ברצינות. הוא לא הלך עם חזה מתוח ולא עשה שטויות. כך הוא הגיע למשימה הזאת, משימה מסווגת כל־כך, שאני בספק אם בצמרת הפיקודית יודעים משהו לגביה.

ברגע שהחבר'ה בלבן ראו את הברזלים על כתפיו, סַלָזַר ואני נהיינו לא רלוונטיים. החקירה התמקדה בו, ובצדק – הוא ידע את כל מה שצריך לדעת לגבי המשימה הזאת, בעוד סַלָזַר רק טיפל באנשים פצועים, ואני – במכונות פצועות.

הם הוליכו אותנו אל מה שנראה כמו מחנה מאולתר – מבנים בצורת איגלו, יריעות פלסטיק לבנות, מוטות ברזל חלודים יותר וחלודים פחות, וארגזים מפוזרים בכל פינה אפשרית. חלקם הכילו תחמושת, חלקם מזון וציוד. היו גם חביות ריקות, ומיכלית דלק לבנה בגודל של משאית קטנה. צעדנו בעל־כרחנו אל תוך אחד המבנים, ושם התחיל סבב המכות השני.

בפעם הראשונה, כשהם רק מצאו אותנו, הם נזהרו לא לפצוע אותנו קשה מדי, כדי שנוכל ללכת. הם גם לא ידעו איזה טרף עלה בידם. הפעם – הפעם הם כמעט הרגו אותנו. כמה שיותר כואב – יותר טוב. את סַלָזַר ואותי הם הפסיקו להכות בשלב מסוים, אבל אלמורן ספג מאות אם לא אלפי בעיטות, יורק דם, משתעל, נחנק, כל מדיו קרועים וכל בשרו שותת דם, מקופל בתנוחה עוברית ובקושי נושם.

אחרי נצח וחצי, שניים מהאנשים הרימו אותו וגררו אותו אל עבר כיסא, שהיה הרהיט היחיד בחדר הקטן. סלזר ואני נותרנו על הרצפה. התאורה הייתה חזקה עד כאב עיניים, או שהשלג היה לבן מדי, אני כבר לא זוכרת. הם הושיבו את אלמורן באלימות על הכיסא ואזקו אותו אליו, כאילו שהוא מסוגל לרוץ ולברוח במצבו האנוּש.

החקירה הראשונה נמשכה חמש שעות רצופות, וסלזר ואני שכבנו ובהינו במתרחש לאורך כל הזמן הזה. הם רצו שנראה. הם רצו שנראה את אלמורן סובל.
אלמורן לא הוציא מילה אחת. אולי זה מה שהם לומדים בבית הספר לקצינים? הם ניסו עליו הכל – החל משבירת אפו וכלה בדחיפת גלולות אל תוך פיו. זה לא עִנְיֵין אותו. הוא רק שמר על ראש מורם, מתנודד קמעא, תוקע את מבטיו בתוך נשמתם של חוקריו כמו חרבות בוערות. באותם רגעים, הוא היה הדבר הכי מפחיד שראיתי מעודי, כמו חיית טרף מעונה שמסרבת להיכנע.

הם הרימו ידיים לבינתיים. הם פקדו עלינו לעמוד ומשכו אותנו בכוח אל מחוץ לדלת, שהייתה עשויה מפלדה ועבה כמו סלזר. בטריקה מחרישת אוזניים הם נעלו את אלמורן, יותר מת מאשר חי, מסומם עד אבדן הכרה, ונחוש מתמיד. רק שלא ינסה לעשות משהו מפגר, חשבתי לעצמי, האידיוט המדהים הזה.

את סלזר ואותי שיכנו בשני תאים נפרדים. לא הכו אותנו יותר, אם לא מחשיבים את הדחיפות המאיצות בנו ללכת מהר יותר ולא לנפול, שבאופן אירוני, האטו את הליכתנו וגרמו לנו למעוד. ההליכה שלי בטח נראתה מצחיקה מהצד, עם כל האזיקים והרגליים הצולעות, כמעט כמו ריקוד גרוע. המחשבות המטופשות ביותר עולות לראש ברגעים הכי לא מתאימים. התאים היו קטנים, אבל לא צפופים – שני מטרים על שניים וחצי. היה דרגש ששימש גם כמיטה וגם כמושב. הייתה מקופלת עליו שמיכת פוך שנראתה נוחה להפליא. בחלוף הזמן גיליתי שהיא לא אכזבה. על קיר התא שלי היו חרוטות בקרח אותיות – שמות של אנשים, ראשי תיבות שלא הצלחתי לפענח.

הייתי עייפה ורציתי להירדם, אבל הכאב היה בלתי נסבל, ולא יכולתי לחשוב על כלום מבלעדיו. דאגתי לאלמורן, כי ידעתי שהוא עוד ימות למען המשימה הזאת. הוא היה נאמן עד כדי טמטום. אני לא. אני קיבלתי את המשכורת שלי, והמלחמה המחוריינת בכלל לא עניינה אותי. ההישג הקטן שתעניק השתיקה הוא טיפה בים, שאולי תוליך אותנו עוד צעד קטן לעבר סיום הסכסוך, ואולי תתאדה ולא יישאר לה זכר. אלמורן היה בטוח שהוא עושה את המעשה הנכון. הביטחון הזה החזיק אותו, והוא יחזיק אותו עד שהוא גם יהרוג אותו.

התעוררתי מרעש צפצופים, שמיד אחריהם נפתחה הדלת. בפתחה עמדו שלושה אנשים. אולי הם היו סוהרים ואולי חוקרים. לא יכולתי לנחש. לא יכולתי גם לדעת אם המכות שהם יביאו לי תהיינה גרועות אפילו יותר מאלו שהיו בחדר שבו הוחזק אלמורן. הם רכנו מעליי, שניים החזיקו אותי בכוח על הרצפה, עד שכבר הרגשתי את העורקים שלי מתפקעים, והשלישי הוציא מזרק מלא בנוזל שקוף ותקע לי אותו עמוק בתוך הוריד. מחט הייתה גדולה יותר מזו של תרומת דם, והרגשתי שמשפדים אותי, אבל זה הדבר האחרון שזכרתי. במהרה התחלתי להרגיש מטושטשת, ומחלקת רישום הזכרונות במוח שלי יצאה להפסקה ארוכה. מכירים את התחושה שלרגע אתם שוכחים את מה שקרה לפני כמה שניות, כאילו מישהו הוציא חתיכה מהפאזל הכרונולוגי וזרק אותה לפח? החתיכה שנעלמה לי הייתה באורך של שעות אחדות.

כשהזכרונות התחילו לחזור אליי, קלטתי שאני לא שכובה יותר על הרצפה. הייתי על הדרגש, מכוסה בשמיכה, והגוף שלי צרח מכאבים. הרצפה הייתה מוכתמת בדם שלי. שלי. אבל אני כבר הפסקתי לדמם. באותו רגע קלטתי שחבשו אותי. הפצעים שלי חוטאו ונמרח עליהם חומר בצבע ירוק זרחני. על אלו החמוּרים יותר הושמו תחבושות. רק אחרי כמה שעות של מחשבה בחדר הבנתי שהם רוצים להשאיר אותנו בחיים לעת עתה, כי הם הבינו שאלמורן לא הולך להישבר בכזאת קלוּת. אם הם יהרגו את אותו, הם יתחילו לחקור אותנו; עד אז, הם היו צריכים אותנו בחיים.

החקירה השנייה התחילה אחרי יום או יומיים, אם לסמוך על השעון הביולוגי שלי, שכנראה נשבר אחרי שבעטו בו יותר מדי. גם הפעם הם רצו שסלזר ואני נהיה נוכחים. תהיתי לעצמי אם הוא עבר התעללות נוספת עד אז. מה שבטוח, הוא לא יָשַן לרגע. לובן עיניו היה אדום, ריר ודם נזלו מפיו, ופנס סגול הקיף את עינו השמאלית כמו הילה שטנית. לעורו, שבזמנים רגילים היה חום כהה מבריק, התווסף גוון של אפור, והוא היה שטוף זיעה. מדיו היו קרועים לחלוטין וחשפו פיסות של עור משוסע ומשופשף. לא יכולתי להסתכל עליו, אבל בכל זאת שלחתי לו חיוך קטן. רציתי לומר לו שאנחנו בסדר, שנצא מזה, שנחזיק מעמד. הוא לא הגיב. האנושיות שלו הלכה והתפוגגה משעה לשעה, הנפש שלו נקרעה חתיכה אחר חתיכה.

הם ניגשו הישר לעניינים. הם הנחיתו עליו כמה מכות מהירות ואכזריות, ואז פנו אלינו. עוד לא הספקתי להבין מה קרה, וכבר סלזר ואני שכבנו מקופלים על הרצפה, כשאֶל ראשנו מוצמדים רובים דרוכים. הלב שלי פעם מהר יותר מהמנוע של רכב השלג ההוא. שיפתח את הפה כבר! לא יכולתי לומר מילה מרוב בעתה. הייתי אילמת.

אלמורן היה חסר הבעה, כמו שלד, כמו רוח רפאים. הרגשתי שעמוק בפנים הוא רוצה לצרוח, לעצור הכל. כך קיוויתי. קיוויתי שזה מה שהוא חושב, ושפשוט לא היה לו הכוח להראות את זה.

האצבע עברה אל ההדק, והזמן קפא, מאפשר לנו להאריך עוד קצת את החיים לפני המוות. סלזר צעק לו שלא יעשה את זה, שהמשימה חשובה יותר – שהסגרת המידע עלולה לסכן יותר חיים מאשר שנינו. החוקרים לא הגיבו לו, ולא הסירו לרגע את הרובים מרקותינו.

באותו רגע רוח הרפאים שלנו נשבר, ובקול חרישי של אל־מת הוא התחיל לשפוך את הכל.