אבודים פרק 1- התרסקות [חלק ב]

מעל העננים הכל נראה שונה, חשב ג'ק. שממה לבנה וקטיפתית, מכסה עולם שלם וממהר. כאן הכל שליו. המראה הזכיר לג'ק סיפורים ששמע פעם על גן עדן. עיר עננים שצפה מעל העולם שלנו, שם נמצאים כל אלה שאהבנו ואיבדנו.

לעזאזל, הוא חשב. גן עדן. מכל הדברים שיכלו להסיח את דעתו, הוא בחר לחשוב על גן עדן.

כנף המטוס שנשקפה מבעד לחלון חתכה את השמים, כשהדיילת ניגשה אליו ושאלה בקול ידידותי וחביב- "אז איך המשקה?"

המשקה היה רע. "הוא טוב," ענה.

"זאת לא הייתה תגובה ממש חזקה," התבדחה הדיילת.

"ובכן, זה… לא משקה ממש חזק."

הדיילת חשבה קצת. ג'ק חשב שהיא די יפה. שיערה הקצר היה שחור, ולצבע העור שלה היה גוון של שוקולד. היא שלפה מהעגלה שלה שני בקבוקונים קטנים מפלסטיק, שנוזל שקוף ואלכוהולי התערבל בתוכם. היא הגישה לו את הבקבוקים כממתיקת סוד. "ששש," אמרה. "אל תספר לאף אחד."

ג'ק לקח מידה את הבקבוקים. "זאת, כמובן, עבירה על כמה כללים חשובים של מנהל התעופה."

היא חייכה אליו, והלכה משם. האם היא פלרטטה איתו? לא ברור. כנראה שלא, הוא חשב. כנראה היא סתם שמה לב שעובר עליו יום גרוע, והיא ניסתה להיות נחמדה אליו. האם אני פלרטטתי איתה? הוא מזג למשקה שלו את תכולת אחד הבקבוקים, ותחב את האחר לכיס. לאחר כך, חשב.

המשקה היה כעת, כמובן, הרבה יותר טוב, והוא גמע את כולו בבת אחת. הוא קם לזרוק את הכוס שלו ואת הבקבוקון הריק, כשאת המעבר חצה בריצה איש צעיר, בלונדיני, שנתקע בו תוך כדי מלמול "סלח לי" מבוהל.

מבטו של ג'ק נתקל במבטה של אישה מבוגרת שישבה בשורה לידו, שמלמלה בצחוק- "אני מניחה שהוא ממש היה צריך לשרותים…"

אחרי הבחור הצעיר הגיעה בריצה הדיילת החמודה, מלווה באיש ביטחון. "סלח לי," היא קראה אל הבחור הצעיר. "אדוני, סלח לי…"

ג'ק ויתר על הניסיונות לעבור במעבר, ופשוט התיישב.

טלטלה עזה עברה במטוס. זה נורמלי, הוא אמר לעצמו. תירגע. אבל למרות שידע את זה, ליבו ניתר מעט בפחד. גם האלכוהול לא ממש עזר לו לשמור על מוח צלול. בנשימה עמוקה הוא חגר חגורת בטיחות, כשבמערכת הכריזה של המטוס הדיילת הודיעה- "גבירותיי ורבותיי, הטייס הדליק את השלט 'נא לחגור חגורות', אנא שובו למקומותיכם וחגרו את חגורות הבטיחות."

"זה נורמלי," הוא אמר אל האישה שלידו בחיוך, לא בטוח את מי הוא מנסה לשכנע.

"או, אני יודעת," היא אמרה, "אני פשוט לא כל כך טובה בטיסות." היא הביטה לאחור במבט מעט מודאג. "בעלי כל הזמן מזכיר לי שמטוסים רוצים להיות באוויר."

"הוא נשמע כמו אדם חכם מאוד."

"אזכור להגיד לו את זה כשיחזור מהשירותים."

רעד נוסף, חזק פי כמה ולא כל כך שגרתי. ג'ק נצמד אל הכיסא, מנסה לשמור על נשימות סדירות. הוא ראה שהאישה שלידו נושאת את עיניה למעלה, כמו בתפילה.

"ובכן, אני אארח לך חברה עד שיחזור," הוא אמר, מנסה לשמור על טון שליו. היא הביטה בו עם פחד בעיניים. "אל תדאגי," אמר. "הכל יהיה-"

רעש מחריש אוזניים, ואחריו צעקות וצרחות. המטוס כולו השתקשק ונוסעים שלא חגרו היטב עפו אל התקרה. מזוודות נפלו, ואזעקות התחילו להישמע, עולות ויורדות כמו סירנות. מהתקרה נפלו מסכות חמצן. ג'ק אחז במסכת החמצן שלו ביד רועדת, והלביש אותה על פניו. הוא הסב את מבטו בדאגה אל האישה שלידו. היא החזיקה את מסכת החמצן צמוד לפניה, עוצמת עיניים ומתפללת.

זה היה הרגע שבו ג'ק הבין-

המטוס מתרסק.

***

ג'ק בקושי הצליח להתרכז. הוא הביט על הים ועל הגלים שהכו בחוף ברוגע, בנינוחות, כששמש הצהריים מנצנצת בהם. אירועי הלילה הקודם רצו בראשו, והוא חשב שאם ינסה להתרכז קצת מול הים בשקט, הוא יבין מה לעשות. כי להיכנס לג'ונגל עכשיו היה נראה כמו רעיון גרוע אפילו יותר משהיה אתמול. מה, לכל הרוחות, היה הדבר הזה?

ברור שאף אחד לא ישן. איך אפשר לישון, בידיעה שמשהו כזה שוכן במרחק כמה מטרים ממך? כל הניצולים דיברו רק על זה כל אותו הלילה ובעצם גם כל אותו הבוקר, מה שהפריע לג'ק להתרכז אפילו יותר. כל אחד ניסה להעלות תיאוריות לגבי מה יכול להיות היצור הזה, אבל כמעט כולם אמרו שהיה בצליל הזה משהו מעט… מוכר. גם ג'ק הרגשי בזה, גם אם לא הודה בזה בקול רם.

"אתה מוכן?" נשמע קול מאחוריו.

קייט עמדה שם, מביטה בו בציפייה.

"קייט אם תראי לי איפה היה העשן, אני אוכל להגיע לשם בעצמי."

"אני באה." היא אמרה, כמעט נעלבת, שוב כקביעה ולא כבקשה.

ג'ק לא רצה שהיא תבוא. לא שהוא לא נהנה להיות בחברתה, להפך, אבל הוא לא רצה לקחת אחריות אם יקרה לה משהו. ועם הדבר הזה שם בחוץ, זה תרחיש סביר במיוחד. "טוב, את תצטרכי נעליים טובות יותר." הוא אמר לבסוף, כשהבין שאי אפשר בכלל להתווכח איתה.

***

קייט מעולם לא חשבה שלקחת נעליים מגופה יהיה כל כך קשה. במיוחד לא בשבילה.

וזה היה קשה. היא כנראה אף פעם לא עשתה משהו קשה יותר. היא חלצה נעל אחת מרגלו הדוממת של האיש. היא לא רצתה להביט בפניו. זאת רק בובה, היא מלמלה לעצמה. זה לא כלום. זה רק נעליים. היא לא פחדה, אבל העובדה שהאיש הזה היה פעם בן אדם הכתה בה שוב ושוב, מעורבת עם תחושה איומה ונוראה של…

אשמה.

הנעליים היו בדיוק במידה שלה. היא הביטה הצידה. במרחק מטר ממנה עמד איש קירח, מבוגר מקייט כנראה בעשר שנים, צלקת אדומה חוצה את עיניו שתקעו בה מבט חודר. לא מבט מאיים או מאשים, אלא מבט סקרן, אולי מעט בוחן. היא החזירה לו מבט, והוא חייך אליה חיוך שחשף פלח תפוז שכיסה את שיניו באופן קריפי משהו, חשבה קייט. כשראה שהטריק לא מרשים אותה בשום צורה, הוא המשיך ללעוס את פלח התפוז בנחת, כאילו לא ראה את קייט עושה שום דבר.

מה הסיפור של הבנאדם הזה?

***

קבוצה של אנשים ישבה על החוף לא רחוק מגוף המטוס. שאנון ובוּן ישבו ליד סעיד וצ'ארלי, שהעלה את מחשבותיו לגבי אירועי הלילה הקודם. לידו ישבו האב ובנו וולט בן העשר, ששיחק בשעמום עם מקל בחול. הבחור השמן ניגש אליהם והתיישב ליד צ'ארלי.

"אז," אמר, "הרגע בדקתי את המצב בתא הנוסעים. זה די מזעזע שם…" הוא מלמל. "אתם חושבים שכדאי לעשות משהו בנוגע ל…" עינו קלטה את הילד בן העשר ששיחק בחול לידו. "ג- ו- פ- ו- ט?"

הייתה שתיקה קצרה ומביכה.

לבסוף האבא דיבר. "מה, ניסית לאיית 'גופות'?"

"ג- ו- פ- ו- ת." אמר הילד מבלי להרים את עיניו, ממשיך לשחק בחול.

"זה נשמע כמו רעיון טוב," אמר סעיד בעצב.

"לא," אמרה שאנון. "הם יטפלו בהן כשיגיעו." אמרה, וכולם ידעו שהיא התכוונה לצוות החילוץ. אף אחד לא הגיב. הם כבר ידעו שאין טעם להתווכח איתה בנושא הזה.

ג'ק הגיע גם הוא, והפר את השתיקה. "אנחנו הולכים לחפש את תא הטייס," הסביר. "ננסה למצוא מקמ"ש ולשלוח אות מצוקה לצוות החילוץ. תשגיחו על הפצועים." הוא פנה כעת אל בוּן. "כשהאיש בחליפה יתעורר תשתדל שהוא יהיה רגוע, אבל אל תיתן לו להוציא את הרסיס. ברור?"

"כן, הבנתי," אמר בוּן, שמח על ההזדמנות לעזור. "מה לגבי עם האיש עם הרגל? חוסם העורקים-"

"הדימום נעצר. הורדתי את חוסם העורקים אתמול. הוא יהיה בסדר."

"כן, אוקיי, סבבה. עבודה טובה." הוא חייך אל ג'ק.

צ'ארלי קם על רגליו לפתע. "אני אבוא איתך," הודיע בחיוך. "אני רוצה לעזור."

רק זה חסר לי עכשיו, חשב ג'ק. "אני לא צריך עוד עזרה…"

"לא, זה בסדר," התעקש צ'ארלי, כאילו זה עניין של מה בכך. "לא ממש מתחשק לי להיות פה, כך ש…"

ג'ק נכנע ופנה ללכת, כשצ'ארלי בעקבותיו.

"מצוין." חייך צ'ארלי.

***

את רוב ההליכה הם עשו בדממה.

ג'ק הוביל, על פי הנחיותיה של קייט, בעוד צ'ארלי השתרך מאחור. הם הגיעו כעבור זמן מה לקרחת יער על גבעה ירוקה ונעימה למראה. העצים היו מאחוריהם, ואור השמש הפיג את החשש שלהם מפני היער ומפני מה ששוכן בו כשיצאו לדרך. היום היה בהיר, וציפורים שונות ומשונות צייצו באוויר, כאלה שאף אחד מההולכים לא שמע מעולם. לפניהם היו הרים וגבעות ירוקים וגבוהים, עומדים בדממה מלכותית שנתנה את הרושם שהם השליטים של האי.

באופן מפתיע, קייט הייתה זו שהפרה את הדממה. היא פנתה לצ'ארלי, שעמד מאחוריה. "אני יכולה לשאול אותך משהו?"

"אותי?" שאל צ'ארלי, שרווח לו על ששמים לב אליו. "בשמחה. חיכיתי לזה."

"אנחנו נפגשנו פעם?"

חיוך משונה התפשט על פניו של צ'ארלי, כאילו הוא יודע משהו שהיא לא. "לא," הוא אמר. "לא סביר."

"המממ…" מלמלה קייט.

צ'ארלי עשה עצמו מתעניין בציפורני הידיים שלו. "אני נראה מוכר, נכון?" שאל, כבדרך אגב.

"כן."

צ'ארלי המשיך לחייך בתענוג. "אבל את לא בטוחה מאיפה?"

"לא."

"כן…" אמר צ'ארלי. "נראה לי שאני יודע."

"באמת?" היא הסתובבה אליו, סקרנית.

הוא התחיל לשיר, בקול גבוהה וקצת מגוחך, פזמון משיר מוכר- "היי, כולכם, היי, אתם, כולכם ביחד…"

קייט צחקה.

"מעולם לא שמעת את השיר הזה?" שאל צ'ארלי.

"שמעתי, אבל אני לא יודעת מה זה קשור ל-"

"זה אנחנו!" הודיע צ'ארלי חגיגית. "דרייב שאפט. תראי, הטבעת." הוא הראה לה את הטבעת שלאצבעו, שעליה היו חרוטות האותיות ד' ו- ש'. "סיבוב ההופעות השני בפינלנד," אמר בגאווה. "לא שמעת על דרייב שאפט?"

"הלהקה?"

"כן, הלהקה!"

"אתה היית חבר בדרייב שאפט?" היא אמרה כלא מאמינה.

"אני עדיין חבר בדרייב שאפט. אני הבסיסט."

"אתה רציני?" היא חייכה בשעשוע.

"כן, אני צ'ארלי! ברצועה שלוש אני עושה קולות רקע."

"החברה שלי בת' תתחרפן. היא מתה עליכם."

"תתני לי את המספר שלה, אני אתקשר אליה בשמחה," הוא אמר. "היא גרה קרוב?"

ג'ק התקרב כדי לראות למה הם עצרו. "שמעת פעם על דרייב שאפט?" שאלה קייט.

"היי, כולכם ביחד," שר צ'ארלי באותו קול גבוה ומגוחך. "היי, כולכם…"

ג'ק נענע את ראשו לשלילה. צ'ארלי השתתק. "אנחנו מוכרחים להתקדם," אמר ג'ק.

צ'ארלי הנהן במבוכה.

"הייתם טובים," אמרה קייט בחביבות.

"אנחנו עדיין טובים…" מלמל לעצמו צ'ארלי. "אנחנו עדיין ביחד." עבר עוד כמה רגעים עד שאמר, למקרה שלמישהו אכפת- "אנחנו באמצע קאמבק."

לשלושתם לא היה מושג שמתוך אחד השיחים הביט בהם אותו כלב לברדור בעיניים חומות ובוחנות.

מאוחר יותר העננים התקדרו במהירות. בתוך כמה שניות השמיים הבהירים ושטופי השמש נעלמו לטובת ענני סערה כבדים ואפורים. תוך רגע, כמו משום מקום, מבול התחיל לרדת. הוא לא ירד לאט ובהדרגה, אלא פשוט כך- גשם זלעפות ירד בזעף והרטיב אותם עד לשד עצמותיהם.

"היי, חבר'ה," אמר צ'ארלי, "זה נורמלי? שהיום הופך ללילה, ויש מזג אוויר של סוף העולם…" הם התקדמו במהירות גבוהה יותר, משאירים את צ'ארלי מאחור. "חבר'ה?" הוא ניסה להתקדם מהר יותר כדי להדביק אותם, אבל הגשם הקשה עליו ללכת.

***

בחוף, ממש אל מול הים, בפינה מרוחקת ומבודדת, ישב האיש הקירח, והביט בים בשקט. סערה מתקרבת, הוא ידע. התחושה הזאת פילחה את גופו בין רגע.

הוא לא ידע מה טיבה של התחושה הזאת שליוותה אותו מהרגע שהגיע לאי. טוב, הוא יכל לנחש למה הוא מרגיש אותה, אבל… מה הייתה התחושה הזאת בדיוק? תחושת ציפייה? מתח? התרגשות? הוא לא יכל להגיד בוודאות. אבל מה שהוא היה בטוח בו, היה שהוא לא מרגיש אותו דבר כאן. כלומר, לא רק פיזית. משהו בתוכו כמו התעורר, משהו שהיה רדום בו במשך הרבה מאוד זמן.

הגשם התחיל לרדת. בתוך רגע כל הניצולים נכנסו לפאניקה, והתחילו לרוץ לכל עבר בחיפוש אחר מחסה. איש אחד ניסה להיכנס תחת חלק מהמטוס שמתחתיו כבר ישבו שני הקוריאנים, אבל הגבר צעק עליו משהו לא ברור והצביע הלאה משם, כאילו פוקד עליו ללכת.

"אני אומר לכם, אל תיכנסו לשם! יש שם יותר מדי גופות!" אמר הבחור השמן לכל מי שניסה להיכנס אל גוף המטוס עצמו.

אבא של וולט חיבק את בנו אליו מתחת לסככת ברזנט כחול שהגן על קבוצה גדולה מהם. הילד נעץ מבט ביער, שהעצים שלו השתקשקו ונעו ברוח. אט אט העצים באזור העמוק יותר של היער התחילו לזוז באופן פראי יותר ובעוצמה חזקה יותר. רעש עמום נשמע שוב מבעד לרעש הגשם הניתך. רעש שהניצולים כבר שמעו לפני כן. העצים נעקרו ממקומם, ונפלו בזה אחר זה. האישה בהריון הסתכלה על היער באימה. "הנה זה שוב." היא אמרה.

רק אחד לא קם ממקומו כלל כשהתחיל הגשם. האיש הקירח נתן לגשם לרדת עליו, לשטוף אותו, לנקות אותו… הוא פשט את ידיו אל השמים בחיוך, והגשם נפל על פניו. כעת הוא הבין מה הייתה התחושה הזאת שעברה בו כל היום. סוף סוף הוא הבין מה הוא מרגיש. הוא היה מאושר. והוא ידע שהוא מעולם לא היה מאושר ככה לפני כן. לעזאזל, הוא לא זוכר מתי בכלל בפעם האחרונה הוא היה מאושר. הוא נתן להבנה לחלחל אל תוך גופו. זה היה אושר מעבר לכל מה שתיאר לעצמו. הוא לא היה שליו, או מסופק. זה לא מה שגרם לו להיות מאושר. ליהפך- האושר נבע מהתרגשות טהורה. מציפייה ל… למשהו. הוא היה מאושר משום שהרגיש כאילו לכל זה יש סיבה.

שמו של האיש היה ג'ון לוֹק.

וקרה לו נס.

***

ג'ק, קייט וצ'ארלי בקושי הצליחו לראות משהו מבעד לגשם, אבל ג'ק הצליח להוביל אותם, במאמץ רב. הם הגיעו לעיקול ביער, שבו, העצים היו צפופים יותר, והענפים הסתבכו מולם והקשו על ההליכה.

שלושתם נעצרו בבת אחת. מאחורי העצים נגלה למולם ראש המטוס. הוא היה נטוי לחלוטין, ונשען בחוסר יציבות על גזע אחד העצים. על יד החלון הקדמי הודפס בענק שם חברת התעופה- "אושיאניק."

"טוב," אמר ג'ק לבסוף, "בואו נעשה את זה."