זאבי ערב – פרק רביעי
אני זוכרת שהתעוררתי כרב־סמל סַלָזַר טלטל אותי בחוסר עדינות מופגן. לא שמעתי את מה שהוא אמר, אבל נראה היה שהוא לא שמח במיוחד. הסַּרבל שלי היה מוכתם בדם, והפצע על המצח שלי עדיין שרף. הרגשתי עייפות נוראה וכל הגוף שלי כאב. כנראה ישנתי כמו שצריך, כי עד כמה שהיה ידוע לצוות, הייתי עסוקה בעבודתי. לא ידעתי כמה זמן עבר מאז ההיתקלות שלי עם מַיְילס. רציתי לחשוב שזו הייתה בסך־הכל הזיה, הזיה מוחשית ומפחידה. הדם שעליי במהרה הזכיר לי שהכל קרה, במציאות הזאת, שהייתה מפחידה לא פחות.
"מה לעזאזל קרה כאן?" שאל סלזר בחצי קול.
"אני…" התחלתי למלמל, אבל אז נכנס אַלְמוֹרַן בחיפזון ודחף את סַלָזַר הצידה. סלזר הֶלְדֵן היה פרמדיק, כך שאם מישהו נחתך מנייר, היה מי שיטפל בו. השקיות השחורות מתחת לעיניו העידו על היעדר שינה מובהק.
אלמורן רכן לעברי והביט בי מקרוב. לא הרגשתי בנוח כשאנשים התקרבו אליי כל־כך, אבל אלמורן היה משהו אחר. הנוכחות שלו הרגיעה אותי, כי הרגשתי אז שהוא מסוגל להתמודד עם כל הרוע שבעולם, גם עם הטירוף שאחז את מַיְילס…
אחרי שנשמתי קצת והמוח שלי הצליח להידלק, סיפרתי לו את הסיפור. נאנקתי ופלטתי דם בכל שיעול, אבל לדעתי הצלחתי לשמור על קוהרנטיות, כי הוא הנהן ועטה ארשת קודרת. סלזר עמד שם כמו איזו דמות משנית שיודעת רק לשתוק ולבהות. אני בטוחה שהיו חסרים לו כמה חלקים בפאזל.
כשסלזר חבש אותי וניגב מעליי שאריות של דם, אלמורן היה שקוע במחשבותיו, מהורהר וסטואי כתמיד. התוכנית שלו הייתה לקחת את המַקלטים ולהסתלק מבלי לשאול אף־אחד. אַדֶּפְּרִים ושאר הצוות לא עניינו אותו, והוא העלה את החשש שמיילס תנסה לפגוע באנשים נוספים. "ניאלץ להזדרז," הוא אמר. "ונקווה שאף־אחד לא ישים יד על הציוד, או על הצוואר שלנו, עד שנמצא דרך לצאת מכאן."
היה קשה לשמור על הבעת פנים שפויה בארוחה. אלמורן החליט לשקר ולומר שנפצעתי בתאונת עבודה, ושזה שום דבר רציני, ושבקרוב מאוד אוכל לחזור לתפקיד, ומשום מה החלטתי לשתף פעולה. אולי מתוך תחושת בטן. מאוחר יותר הוא הסביר לי שהוא לא רצה שאדפרים תדע, כי המצוד אחרי מיילס היה מעכב את היציאה שלנו יותר מדי זמן.
אף־אחד לא דיבר, והשקט הטריף אותי. סוּרְמוֹנְטִיל כמו תמיד היה במשימה נוספת, טֶרְסַוִויד התאושש בחדרו, ואדפרים שלחה מבטים עוינים לעבר אלמורן. זה הצחיק אותי, כי היא לא ידעה כלום – עדיין שקועה בריב שכבר מזמן הפך לשלג דאשתקד.
אחרי שכולנו סיימנו לאכול, התקלחנו והחלפנו מדים, אלמורן שיקר שהוא הולך לחפש כמה דברים בתא הטייס. סַלָזַר אמר שהוא הולך לסייע למַיְילס במה שהיא לא עושה, ואני כמובן חזרתי לבדיקות שלי. שלושתנו התפצלנו, שומרים על קשר, מביטים אחור אחרי כל שלושה צעדים. היינו צריכים לאסוף לא מעט ציוד ותחמושת, למקרה שמַיְילס או אפילו אדפרים תעלנה עלינו. תיקים שנועדו עבור תריסר אנשים היו אמורים לעלות עתה על שלושה מאיתנו, והיינו גמורים כמעט כמו הטייסים.
בתור הטכנאית המהוללת שאני, חסרת הכשרות חיוניות ובקושי מסוגלת ללכת, הייתי זו שאמורה לפעור פתח בשלד החללית כדי לאפשר לנו לצאת, ועל הדרך לחסל את הסיכוי האחרון להחזיר את החללית לחיים. אלמורן, הקצין היפיוף עם כל המפתחות שלו, התגנב אל המחסן וסחב את רוב ככל מה שהיינו צריכים בשביל ההתקנה. וסלזר, הפרמדיק המאוד שימושי שלנו, ארז תחמושת וקצת שימורים, שחציים נאלצנו להותיר מאחור כדי לא לשבור לעצמנו את הגב.
נפגשנו אחרי כשעה במקום שנראה לי הכי מתאים לצאת ממנו, והכי פחות קבור בשלג. השניים הביטו בי בציפייה, כאילו שידעתי מה לעשות. לוּ היו לי כלים, הייתי יכולה לנסר או להשתמש בחוֹם כדי ליצור לנו פתח קטן.
"נו, פֶֿרַן?" האיץ בי אלמורן. ניכר היה חוסר הסבלנות שלו. הרגשתי שהוא לחוץ יותר מכולם, אפילו שהוא טרח להעמיד פנים שהוא רגוע וקר רוח. התפקיד שלו היה חשוב לו, ואולי גם אנחנו היינו חשובים לו, ואולי אני הייתי חשובה לו… די אֶוַוה! חשבתי לעצמי. מספיק לחשוב מחשבות מטומטמות.
נשמתי נשימה עמוקה. "טוב חבר'ה, שמעתם על פריצה חמה?"
אני לא גאה בעצמי שחייכתי, כי המבטים שהם נעצו בי שידרו שהם לא משועשעים בכלל.
"אתְּ הטכנאית כאן, פֶֿרַן," אמר אלמורן. "רק בבקשה, תנסי לא להרוג אותנו."
"טכנאית בוחנת, אתה מתכוון. ואתה צודק, זה התפקיד של מיילס."
אני חושבת שהוא חייך בפעם הראשונה מאז תחילת המסע. "אוקיי, אוקיי…" מלמלתי לעצמי, בעודי פותחת את הקיטבג שהביא איתו סלזר. חיטטתי שם דקות ארוכות ושלפתי כמה דברים שלפי הערכתי הגסה, היו אמורים לגרום לפיצוץ מכובד.
"שלוש, שתיים, אחת…" ספרתי, בעוד כולם תפסו מחסה מאחורי הקיר, "בום!" צעקתי בהתרגשות, ושבריר שנייה לאחר מכן נשמע פיצוץ עוצמתי שסינוור את כולנו. כמה קילוגרמים טובים של שלג צנחו אל הרצפה, ולראשונה יכולנו למלא את ראותינו באוויר הצלול והקר של הכוכב שניסה ועדיין מנסה להרוג את כולנו.
תהיתי באותם זמנים למה החיים מנסים להרוג אותנו כל הזמן, אבל עם הזמן הבנתי שבאותה מידה שהם מנסים להרוג את כולנו, הם רוצים שנשרוד. ואני התכוונתי לשרוד את זה, גם אם זה אומר להקריב את הכל.
תגובות (2)
נהדר. אני רואה את הדמות של אווה מתפתחת, ואני מת על זה.
מחכה לראות מה מצפה להם בכוכב הזה.
אם לומר את האמת, אין לי תוכנית או משהו. אני משרבט קצת רעיונות במחברת, מתחיל לכתוב, עורך בחיפזון, ובסוף קולט שזה הלך הפוך ממה שתכננתי.
אבל תאמין לי, עשית לי חשק להפוך את זה לסאגה.
זה קצת מצחיק הקטע של אֶוַוה, כי בתכל'ס בינתיים עושה רושם שהפרוטגוניסט הוא בכלל הייל, אבל עוד חזון למועד או איך שלא אומרים את זה, כי נראה לי שאני האחרון שיודע מה יהיה ההמשך.