ממלכת היסודות – פרק שני

בהתחלה, לאגם לא היה מושג מה לעשות כשמוציאים אותה מחוץ לכיתה, אבל עם הזמן היא הניחה שצריך להסתובב בחוץ ולא לעשות כלום.
היא טיילה קצת בלובי וכל פעם שראתה מורה מתקרב היא הסתתרה מפניו, אפילו מהיועצת.
הפחד, האגו והבושה לא הרשו לה לתת למישהו לראות אותה ברגע כזה, בטח לא למורים!
בשלב מסויים רגליה כאבו, לא היה לה שעון ולכן לא ידעה בדיוק כמה זמן היא הסתובבה שם, אבל היא ידעה שזה היה הרבה מאוד זמן.
היא התיישבה על אחד הספסלים. עייפות מוכרת השתלטה עליה, והרצון העז לעבור לעולם החלומות בער בה, "רק לכמה דקות…" אגם מלמלה לעצמה והשעינה את ראשה.
אגם הייתה במקום יפה, זה היה חדר עגלגל בצבעי סגול וכחול, חלונות ויטראז' עם דוגמאות יפות עליהם, באמצע החדר עמד שולחן גבוה ובאמצעו כדור בדולח, כמו בסרטים. אישה יפיפיה נכנסה לחדר, היא הייתה צעירה ויפה אבל היה בה משהו עתיק. האישה חייכה למראה אגם המומה ו… "תתעוררי," היא שמעה את קולה העדין של היועצת "אגם."
זה היה רק חלום, חשבה לעצמה אגם, אוף, אבל משהו בתוכה, אולי זאת הייתה רק תחושת בטן ואולי זו הייתה סתם המצאה מוזרה אבל משהו בתוכה אמר לה שהמקום הזה קיים!
"אגם, את צריכה ללכת הביתה," ניערה אותה היועצת "החברים שלך כבר הלכו."
ניצוץ כסוף מכיסה של היועצת תפס לרגע את עיניה של הנערה המבולבלת.
"אגם," היועצת הסיטה את מבטה "את צריכה ללכת הביתה."
בטח המורה שכחה ממנה. היא נכנסה לכיתה והביאה את התיק שלה, שכמובן היה מלא בפתקים עם דברים מעליבים שאגם לא טרחה לפתוח.
אגם לקחה את התיק שלה ורצה לבית שלה, כל כך כיף לא לשמוע את קול העורב של המורה או להקשיב להעלבות המשפילות של חבריה לכיתה.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" היא שמעה קול מוכר בחצי הדרך לביתה, הלא זאת מאיה וחברותיה, מאיה היא הילדה שמרחה לק בשיעור, לצערה של אגם מאיה גרה קרוב אליה כך שלא היה קשה במיוחד להציק לה, החברות שלה הן יותר חנפניות, זואי וסוזי.
"תעזבי אותי," נאבקה אגם למרות שידעה שזה לא יעזור לה.
"התיק." ציוותה מאיה, וסוזי חטפה מאגם את התיק שלה.
"אין פה שום דבר מעניין…" נאנחה מאיה.
"זואי, תגידי לאגמוש ביי ביי בשפה שלנו." פקדה מאיה.
"ביוש…" אמרה זואי ומבט טיפשיי על פניה.
"לא, רפת שכל! תני לה אגרוף! יודעת מה? סוזי תעשה את זה!" הצהירה מאיה.
"אין בעיה." אמרה סוזי והפשילה שרוולים.
דם נזל מאפה המלאכי של אגם. היא מחתה זאת עם השרוול, חבל שאת הכאב ואת הצער אי אפשר להעלים בניגוב.
הילדה האומללה לא טרחה להרים את התיק ואת הספרים שלה, היא התקדמה, אבל לא לעבר הבית שלה, למקום אחר, כל מקום שהוא לא כאן! היא שלחה לאמה הודעה, 'אמא, איבדתי את התיק בבית הספר… קיבלתי מכה באף כשחיפשתי אותו…' לאחר ששלחה את ההודעה, היא כתבה לאמה שהיא יוצאת לטיול קצר ותחזור בערך ב-19:00.
השקרים לאמה היו הדבר הגרוע ביותר בהתעללויות אבל היא לא יכלה לעצור את זה! אם היא תגיד לאמא שלה את האמת שרה, אמא של אגם, תבין שביתה שיקרה לה כל הזמן הזה ותתחיל מהומה ענקית! למה היא לא סיפרה לה הכל כאשר זה התחיל? אולי בגלל הפחד? מה שהיה עבר כבר, אין זמן לבכות על חלב שנשפך.
אגם החליטה שהיא תלך לבית של סבא שלה.
סבה היה איש מעורר השראה ומצחיק מאוד, אחרי האבדה המצערת של בנו הוא החליט שהוא צריך לבלות ולחיות את החיים עם אתגרים חדשים בכל יום.
כמו המשפט האהוב שנהג לומר "כאשר חייך יעברו אל מול עיניך ודא שהם יהיו שווים צפיה"
נקשה אגם בדלת ופתק השתחרר ממנה:
"אגמי,
אני יודע שתרצי לבקר לכן השארתי לך את הפתק הזה, יצאתי למרתון ריצה ושח מט,
תאחלי לי בהצלחה,
אוהב, סבא"
אוף! אגם כל כך רצתה לראות שוב את דירתו היפה והנעימה, לשמוע את סיפוריו המקסימים ולשחק איתו שחמט.
"בהצלחה סבא" היא לחשה אל הפתק והלכה משם.
הלילה ירד ואגם עוד הסתובבה בחוץ דמעה זלגה על לחיה, אין לה מקום מפלט, כדאי שתחזור הביתה לפני שתדאיג את אמא שלה.