ממלכת היסודות – פרק ראשון

גלגול עיניים נוסף ליווה את אגם בכניסה לכיתה.
כמה חבל שנגמר החופש הגדול, ולמה כל כך מהר?, חשבה לעצמה אגם, הילדה הזאת בהחלט מעדיפה את הלבד.
אחרי שאביה המנוח נפטר, אמא שלה עבדה הרבה יותר, לכן בלתה אגם בחופש הגדול בבית לבד.
היא הגיחה מפתח הכיתה, מפהקת ועייפה, בחופש אגם נהגה לישון עד מאוחר.
הכיתה נראתה כמו גן חיות עם חיות וריח של זיעה משולבת בריח של זבל טרי כשאגם נכנסה למקום הנורא!
"העלמה לימן! ש-ב-י. מ-ה-ר." אמרה המורה, מדגישה כל הבהרה ולו הקלה שבקלות.
עיניה הכחולות ושיערה הבלונדיני של אגם לא השפיעו לטובה על מעמדה החברתי כמו שרבים נוטים לחשוב, אלא להפך, רב הילדים בכתתה היו בעלי עיניים חומות ושיער חום או שחור, למען האמת, היא הייתה הבלונדינית היחידה מה שנורא הביך אותה.
התלחששויות מתגברות נשמעו מקרב חבריה לכיתה, ליתר דיוק, יריביה לכיתה, כולם בהחלט שנאו אותה ולא רק בגלל הנראות שלה…
אגם הביטה סביב, לא היה ניתן לראות את עורה החיוור מרוב הסומק שצף על לחייה כאשר אף אחד, שום תלמיד, לא פינה לה מקום לשבת אלא שמו לה תיקים על המקומות הריקים, אבל אגם שתקה כמו שעשתה תמיד, כאשר צחקו עליה, כאשר לעגו לה, כאשר התלחששו מאחורי גבה.
היא התיישבה בפינה האחורית ביותר של הכיתה "אגם! למה את יושבת מאחורה? את מנסה להסתיר ממני משהו? את משחקת בטלפון? תראי כמה מקומות פנויים יש כאן!" צעקה עליה המורה. זה לא שהמורה הייתה רעה ואכזרית בדרך כלל, אלא שאגם הייתה שנואה על כל המורים. יוצאת דופן הייתה היועצת. אין איש בבית הספר שהבין אותה, הרי למה לאהוב ילדה כמו אגם?
החיבה היתרה של היועצת אל הילדה האומללה התבטאה ביחס חם ונעים, מה שהיה שונה לחלוטין מהיחס של שאר המורים אליה.
"אבל יודעת מה? תישארי שם, גם ככה הקדמת… לשעה השנייה" אמרה המורה וכל התלמידים צחקו.
אגם הסמיקה.
"היי, תראו! עגבנייה בלונדינית!" צחקה ילדה מקורזלת שיער שישבה לפני אגם והצביעה עלייה.
הסיבה הנוספת שילדים צחקו על אגם הייתה בגלל שהאופי שלה היה 'לא מקובל' היא לא אהבה לקרוא וללמוד אבל גם לעולם לא ידעה מה הטרנדים הדפוקים של חבריה לכיתה, אהבתה לשמיעת מוסיקה 24/7 סיכנה את המעמד הנמוך שעוד נשאר לה, והכי גרוע! העובדה שהיא, בת, מתאמנת בקראטה וסייף! זה היה נורא מבחינת התלמידים! הם ידעו שאם אגם רוצה היא יכולה להיות אכזרית מאוד! הם חשו סוג של פחד שקשה להודות בו….
"אגם," היא שמעה קול מוכר, היועצת, רעד של אדרנלין עבר באגם, הזמן הכי טוב של היום כבר הגיע!
"זה בסדר שאגנוב לך אותה קצת?" שאלה היועצת בחיוך את המורה הכעוסה.
"ממש לא! היא הגיע באיחור! לא מגיעים לה פרסים." האדימה המורה.
"מצטערת אבל לא אשחרר אותה!" קבעה המורה, אגם הרגישה כמו בלון אדום ושמח שתוקעים בו מחט חדה במיוחד.
"אבל-" אגם ניסתה להתווכח אבל מבטים משתיקים מהמורה ומהתלמידים עצרו בעדה.
"פעם הבאה, לא לאחר!" רגזה המורה.
"אל תדאגי, נעשה זאת בפעם אחרת…" ניסתה היועצת לרכך את האווירה.
אגם לא הגיבה, היא ידעה שהפעם האחרת תהיה בעוד שבוע ולא היה לה כוח לחכות, למען האמת לא היה לה כוח לחכות אפילו עד לסוף היום, אבל היא הייתה חייבת…
"פתחו נא בעמוד 57 בספר." אמרה המורה "מספרים לנו כאן על כמה חשוב זה להיות מאוחדים…" את ההמשך אגם לא שמעה, היא הייתה שקועה במחשבות שמתחילות ב-'מה אם?' למשל: מה אם אבא שלה היה חי? מה אם היא הייתה יותר מקובלת? מה אם היא אהבה לקרוא? מה אם היא הייתה גבורה כמו מהסרטים? מה אם…-
"אגם לימן!" קול צעקני נשמע ליד אגם "אני מבינה שאת צריכה הזמנה אישית!" אמרה לה המורה.
הן היו קרובות כל כך שאגם יכלה להריח את הבל פיה הנורא של מורתה.
"אז הנה ההזמנה האישית שלך: תתחילי. לעבוד." ואז כאילו להגביר את האפליה, חלפה המורה בשתיקה גאה ליד הילדה שישבה לפני אגם, לא רק שהילדה הזאת לא פתחה את החוברת אלא גם מרחה. לק. מרחה לק! והמורה עוברת לידה וכאילו לא שמה לב ללק ולריח החזק של זה.
שיעול, שני שיעולים, שלושה שיעולים, אגם כבר לא יכלה לסבול את הריח המבחיל של הלק, אבל היא שתקה. היא שתקה כמו ששתקה כל זמן שהפריע לה משהו. היא שתקה שתיקה מדאיגה ומחרישת אוזניים.
"איכס! מה זה הריח הזה?!" הבנים התלוננו.
"אני לא מאמינה!" הבנות קיטרו.
הריח הכי חזק הגיע לאגם והיא שתקה! אז איך הם מעזים להתלונן? בעוד שהנערה שסובלת הכי הרבה שותקת?
"שקט כבר!" צעקה המורה.
נפלט לאגם עוד שיעול, מלבד הלק היו עוד הרבה דברים מסריחים בתוך הכיתה, עוד ועוד שיעול.
"א-ג-ם." המורה נראתה כמו מישהי שהולכת להשתגע "רק לך אני מעירה פה! צאי מהכיתה עד שאודיע לך שאת יכולה לחזור!" אגם קמה ממקומה המרוחק.
"שזה כנראה לא בנצח הזה," מלמל שון, אשר היה אחד מהתלמידים החנפנים בכיתה, וכולם פרצו בצחוק.
"אגמוש, צריכה שק שינה? נראה לי שאת הולכת לישון כאן!" לעגה גל, תלמידה נוספת, הפעם במעמד קצת יותר גבוה בכיתה.
אגם עברה אותם, היא התבוננה בהם וראתה שהם סמוקים מרוב צחוק.
בצורה מסוימת זה פגע בה, פגע בה שהם צחקו עליה באמת ובתמים, פגע בה שרובם לא זייפו שום צחוק של התחנפות למקובלים, הם באמת צחקו עליה!