כמו עוד גיבור

לא ידעתי להילחם אז, לא הייתי אמיץ אז; משום־מה קראו לי מנהיג.
אֵלִי בחר בי מבלי בי להיוועץ, כי הוא ידע שאשאל יותר מדי שאלות, הוא ידע שידעתי שבתוקף לו אסרב.
כרגיל הוא צדק – הוא ידע שיש בי הכוח ואין בי העוז, שיש בי היכולת וכל הסבולת. יכולתי להוביל אל הקרב את כולם; לא יכולתי לגרור אֶת עצמי.

על סוס צחור, כמו עוד גיבור,
אוחז דגל מלכותי
צועד אֶל תוך מותי.

אהבתי אֶת רעַי, רציתי לנצח; לא שנאתי אֶת שונאַי, ולא חיפשתי להוסיף רצח לרשימת חטאַי.
ידעתי היטב איך לסגת, אחרי עשרות קרבות אבודים, כשמסביב אויבים אכזרים בעמדת כוח בלתי מוגבל.
הפעם ידעתי, הפעם ידעתי שאפשר להגן על הגבול, ואם עם כל הנחישות, אצליח להניס ולכבוש, לא אבוש עוד ולא אביך שוב אֶת ממלכתי.

לא רציתי להיות שם ורציתי להיות שם,
לא להסתער, לשמור;
לא להסתתר, קדימה לדהור.

תיעבתי דמים ושנאתי ריבים, מלחמות אלימות ושנאה מוזרה בוערה. התאבלתי על דם מיותר ואני אבל גם עכשיו, ואתאבל עד שרוח חיי תתפוגג לתוך העצב שֶיּדור בלב חברַי.
אהבתי אֶת האהבה, זריחות ושקיעות; רחש גלים ופנים מוכרות. אהבתי שלג וחיות קטנות, שירים עצובים, ימים רגילים.
הפעם ידעתי, הפעם ידעתי, שאין זה יום שלג ואין זה יום שמש. אין זה יום כלל וכלל, גם לא לילה, זמן מקולל מעל הזמן.

אזוֹר חלציך, הנף אֶת חרבך
אביר מוקף גיבורים
על אַחַד ההרים.

אני מתבייש בעצמי וגאה בעצמי, על שהצלחתי לדקור ולהידקר ולהציל ולשרוד. מהפצעים יוותרו צלקות, והצלקות עוד תשאנה את אשר יִוָּתֵֿר מהזכרונות.
הנֵּס שנשאתי כמעט הרגני, הדגל שאני אוהֵב ואוהַב ואהבתי מאז הֱיוֹתִֿי על אדמתי.
הפעם ידעתי, הפעם ידעתי שלא; אלו אויבי ששיספו ופצעו והפילו חבריי חללים; לא עליהם הכעס ולא עליי האשמה, לא על הנֵּס הבושה.

עובדות החיים ועובדות המתים,
בעורקיי עוצמה אכזרית
בלבי חמלה חבֵֿרִית

חטא לָבָן לָעד אשא

על סוס צחור, כמו עוד גיבור
אוחז דגל מלכותי
וּבְיָדִֿי אחרת אֶת אומללותי.