הילדה בקהל

23/05/2020 592 צפיות אין תגובות

26 בינואר
ראיתי אותה בקהל, המבט נצלב מפעם לפעם, ופתאום הרגשתי שרק היא שם, כלל האנשים בקהל נעלמו מלבדה, היא הסתכלה עלי, אני עליה, המבטים מתחלפים, לתוך עיניינו.
הילדה מסתכלת עלי ואני מנסה שלא להסתכל בחזרה, מנסה שלא לעמוד בפיתוי, לשקועה ביופיה.
עיניה כחולות, עיני חומות. הלב מתחיל לפעום, התחושה המציקה הזאת, אפילו כואבת, כאילו משהו חסר, שהלב פועם לחינם. גם עכשיו אני מרגיש אותו דבר, תחושה שנואה שרודפת אותי. ככה זה.
הלכתי כל כך רחוק בתכלס בשביל כלום, רק על פי מבט אני הולך לעשות שטויות כאלה? להשפיל את עצמי, מולה ומול עצמי, אני לא בטוח שזה בכלל יעבוד אז למה אני מנסה בכלל? הרבה חששות, היא יודעת עברית? יש לה חבר? אולי היא בכלל לא רוצה חבר? אולי היא לא רוצה בנים? אולי היא פשוט לא רוצה אותי? אני אעמוד בעוד דבר כזה? אין לי מושג.
שמעתי עליה דברים, לא דברים טובים זה בטוח, שמועות רעות שמסתובבות שהיא במרכזן, אני כשלעצמי, לא חושש מדבר, לא אכפת לי אפילו אם מה שאמרו לי זה נכון, אני אעמוד בזה כמו גבר ואעמוד במילה שלי, אם כן יעבוד אני גם אעמוד בהבטחות שלי, כזה אני, אדם שמבטיח.
אבל בכל זאת, אולי זה כן קצת מפחיד אותי, אני אקבל תגובות רעות מאנשים, מהחברים שלה אולי, תגובות שבוחנות ומקשרות רק על פי השמועות "הא, היא X אז הוא בטוח רוצה אותה רק בגלל זה… ילד מגעיל" או דברים כאלה, אולי ינסו לעשות לה משהו בגלל זה.
ורק עכשיו, הבנתי מה זו התחושה שרדפה אותי במשך כל הזמן, הפעימות לב האלה, לא התרגשות, לא ציפיה. זאת תחושת פחד וחשש, איזה טעות עשיתי.

תחושת בטן: לא יעבוד
תחושת מוח: לא יעבוד
תחושת לב: ???
חברים אומרים: יעבוד
ציפייה: יעבוד.
אבל זאת רק ציפייה, לא יותר.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך